אני מגיעה לכפר, כמו ציור בשני צבעים- מין ורוד מאובק של מלט
וצהוב  - אפור. הדוד המתין לי ומלווה את דרכי ועוזר לי עם
המזוודות, כל הזמן יורד גשם. אני  הולכת לשמאלו, שקטה, שלווה,
ורגועה על גבי תיקי הגדוש בבגדי מסעי. לגופי רק מעיל עור דהוי
ורטוב והמכנסיים הישנים האהובים עלי כל כך האלו בצבע הקפה.
אנחנו עוברים בשקט ברחוב "הראשי", רחוב אחד בלבד יש בכפר כביש
לא סלול. רק אבנים קטנות מרעישות ועפר צהוב. שקט מסביב לידנו
עוברות כרכרות גדושות תבואה טריה מהשדה.הנותנות את שאר הצבעים
בציור. כשהעגלות עוברות נותר רק הורוד המאופק.נשאר רק מרחק קטן
עד לתחנת הרכבת הנמצאת שבמרחק כק"מ מאתנו, השעה כבר מאוחרת
מרחוק נשמע קול נביחה של כלב וצליל פעמון התלוי על צוואר פרה,
אנחנו מדלגים על פסי הרכבת שעמדו כך באמצע דרכנו משתדלים לא
להחליק. בקפיצה, אנחנו מטפסים על קרונות חלודים. אני מבקשת
לנוח לרגע. "הגענו", אומר לי הדוד ונעצר. אני מורידה בעזרתו את
תיק הגב העמוס ומתיישבת עליו.

'התמונות עוד רצות מול עניי כאילו והן מתרחשות ממש עכשיו'.

הרחבה ליד תחנת הרכבת הייתה רטובה מהגשם שירד ללא הפסק, האנשים
רצו מסביב. אלה שעוזבים, מנסים להספיק הכל, להיפרד וגם לעלות
בזמן לרכבת,  מחבקים את האנשים הקרובים אליהם ולא מדברים,
בגרון גוש חונק של כעס פנימי ותקוות רמוסות דברים שהתחילו ולא
סיימו כאן. בחיבוק הארוך הראש מקובע בשקע בצוואר,  ואז עם
דמעות חנוקות מסובבים את הגב ועולים לרכבת.
הגיע תורי להיפרד, בידים רועדות, רטובות ובעיניים אדומות מבכי,
חיבקתי ונישקתי ואמרתי שהכל יהיה בסדר, שעוד נתראה וכדאי שהם
לא יבכו יותר מדי, השתדלתי לחייך, אך הייתי חייבת לעזוב, רע לי
כאן ואני לא עומדת בזה יותר, חייבת. הרגשתי שאני צריכה לברוח,
הרגשתי שאני חייבת להתנתק מהכל לעשות שינוי קיצוני בחיים שלי.
הלכתי כי רק אז אני אהיה באמת מאושרת כי רק אז אקבל את החופש
שלי. רק אז אוכל להתחיל מחדש.
אני זוכרת שבאותו היום ירד כל הזמן גשם, תפאורה שהתאימה בדיוק
למעמד, היו אלו השמים והעננים שבכו על זה שהחיים שלי עמדו
להשתנות לעד. פתאום כמו כדי להפסיק את החלום העצוב והמוזר,
חלום שהתנהל בהילוך איטי, נשמעה הקריאה לעלות על הרכבת מפי
הסדרן בחליפה האפורה והפנים המצולקות, הרגיל לראות כל יום
פרידות, לחיצות יד קרות וחמות, פניו אומרים: "ראיתי הכל לא
תוכלו לחדש לי דבר"... חליפתו האפורה והרחבה התאימה להפליא
לצבע העננים. ההתנתקות הפתאומית, מהתחנה ומהמציאות ההיא הייתה
כמו חתך כואב, חתך שאת התוצאות שלו, הצלקת, מרגישים זמן רב
אחרי-אולי גם אחרי שנים. לפעמים מאוחר מידי כדי שיהיה אפשר
לטפל בזה.
לפני שהשמש שקעה והיום עוד לבש שחורים, הסתובבתי ומיהרתי לעלות
לרכבת , לתפוס מקום ליד החלון. עליתי למעלה לתוך הקרון, "אני
רוצה להיות קצת לבד, לפני שיעלו כולם לפני שיתחילו הדחיפות
והצעקות, רציתי לחשוב, הלכתי לעכל, הלכתי להיפרד. מכולם.
מהירח, מהשמש, מהים מהחוף ומהקרובים אלי ביותר". התיישבתי
והתחלתי לבכות, זה היה מוזר להתרחק מכל מה שהכרתי, ידעתי
ואהבתי. ואני ממשיכה בשקט במסע הפרידה שלי. לבד. עם עצמי. בוכה
בשקט. וכשהעניים עוד נפוחות מרוב הדמעות הפסקתי לבכות .
כשהאחרים נכנסו לרכבת ונדחקו במעברים, אישה אחת התיישבה מולי.
חייכתי, אנשים עצרו לשניה ליד המושב שלי כדי לבדוק אם יש מקום
פנוי לידי, והמשיכו הלאה. ופתאום כידי להחזיר אותי למציאות
הרכבת התחילה לנוע לה, לאט, לאט כאילו שגם היא מתעוררת מתוך
חלום.

גשם חזק לא הפסיק לרדת ונכנס דרך החלון השבור והציף את כל
המסדרון. דרך החלון השבור הסתכלתי במראה הנוף המתחלף, עצים
שרצים לי לפני העיניים. הנוף שהכרתי כל- כך טוב, הנוף שהייתי
רואה כל קיץ כשיצאנו עם ההורים לחופש, בעיירת הקיט. שדות
ירוקים שבילי עפר המובילים  לבתי הקיץ , אבי היה  משכיר שם בית
כל שנה. שם האנשים היו חופשיים,  צעקו מחלון לחלון וממרפסת
למרפסת, נשים הסתובבו ימים שלמים בחלוקים חצי פתוחים. הילדים
השתוללו והרגישו חופשיים לחלוטין.
זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי את הנוף הזה. גגות הבתים
האדומים כבר נצבעו בצבע ארגמן וכהו, דומים מדקה לדקה יותר לצבע
השמיים, מתעמעמים והולכים. הישר עוד ניתן היה להבחין בעליל
בצלב הכנסייה בעלת הכיפה העגולה, מוכספת, כמעט שחורה ונוצצת על
רקע האפילה.
השמיים בוכים. זרם הגשם על החלונות לא פסק והפך את הנוף לציור
סוריאליסטי קצת דמיוני שהזכיר את הציורים של "סלוודור דאלי"
הצייר ההוא עם השפם המרוח בשעווה. יכולתי להריח ולחוש את הכל
מסביב בדיוק כמו שהיה אז.
אני לא חושבת שאי פעם אבין את מה שעבר עליי באותן שעות, זה היה
הסוף של התמימות, הילדות המאושרת שהכרתי, הנסיעה הפכה למציאות
ונמשכה עוד שעות מספר, כשהירח היה חיוור והעננים שחורים ודמה
עתה לנורה התלויה בשמים. וראו! איך הפיץ אורו כעת בעוצמה טמירה
שכזו, שמעתי את המבוגרים מדברים, מתלחשים  על זה ששונאים אותנו
על מה שאנחנו. בליל ירח מלא זה, מה עתיד לצפון לי הגורל?
עברנו את כל הלילה ברכבת.
הגשם המשיך לרדת, מבט אחרון לתוך הלילה, הירח הצהוב, כבר הפיץ
אורו החלוש, ונעלם לבסוף מבעד לעננים, ואני ניסיתי לנמנם מעט.
ורק עכשיו התחיל השחר לעלות, יום טוב מתחיל בזריחה, באור ראשון
כך אומרים. התחלתי להבין איך מתנהל העולם... נפשי התעייפה.
הדמעות יבשו. ככה רציתי שזה יישאר לעד.

זה כבר חודש שמבית משפחתי התנתקתי, משרכת את דרכי בדרכי
חתחתים, פעם בכפר הונגרי בארץ הגנבים העניה הזאת, ופעם בבירה
אירופית אחרת.
אך זהו זה, אני יודעת, חלק זה ממסעי תם ונשלם. היום הוא היום
הגורלי אני צריכה להחליט אם פני לארץ ישראל או לאמריקה.