אני רועד, מסתכל אחורה ורואה אותך בדרך, תועה לבד בסחבות
רטובות מרקב ובלויות מדמעות. קראתי לך ושלחתי יד מלאה אור אליך
כדי לעזור, לנו, הסתכלת עלי בעניים שבורות ואחזת אותה בחוזקה.
עם הזמן גידלת שיער בחזרה. גידלת ריסים והעניים הלבינו,
צחוק,
צחוק מחלחל כמו בכי יצא ממך בפעם הראשונה זה זמן רב,
בכיתי אותך מהצחוק שלנו ואהבנו את זה,
אהבנו.
התחלנו ללכת והגענו לשלב שחייבים להחליף נעלים. את לא הפסקת
לבכות, אמרת שזה לא יכול לקרות, אנחנו כמו זוג כפפות שמחממות,
אבל אני התעקשתי, אולי בטיפשות, אולי לא. את זה אני יודע
עכשיו,
אני לבשתי ת'זוג החדש שלי ואת את שלך. הרגשתי כל כך נוח ונכון
והתחלתי ללכת  
ואת...
את חרב עליך עולמך, דמעות הפכו ים. ואת הפלגת ממני רחוק רחוק
עד שפגשת ימאי אחד שכמעט איחר אבל לא נורא, היית שווה עצירה.
ישבתם על איזה גל ושתיתם תה, קראתם עיתון וישנתם באותו סלון.
בנתיים מנעולי הפכו קשים ובלויים ולא היו עוד נוחים, איבדתי את
הדרך, כולם עומדים סביבי אבל איני יודע ממי לבקש עזרה. ביער,
ביער השחור המשכתי בסווך אבל ככל שהתקדמתי היה לי קשה עוד
יותר. שמעתי את הים, הים קרה לי שוב בלחישות של רוח השמש
המלטפות את פני שמעתי אותה קוראת בשמי שוב ושוב.
נרדמתי, וכנראה חלמתי,
"חזרת?" שאלתי למראה, שם מולי עמדה שוב ואמרה שהיא שונאת אותו
ונשקה לי, אחרי זה שאלתי אותה "מה?" ודבריה היו ברורים, היא
אוהבת וגם שונאת אותו, סוגדת אבל ניזונה מדמו.

התעוררתי מקול דממה מכאיב, הרגשתי מבט, וראיתי יד מלאת אור
מושטת, היא משכה ומשכה אבל את לא הרפת, רצית לשמור אותי בעולמך
כדי להיות עוד קלף בערמה. שניכם משכתם,
אבל בסוף נקרעתי. את קיבלת את החצי עם הרגליים
והיא את
הלב.