אני החי המת,
אני החלל המלא בגוף אנושי.
ראותיי מוצפות אוויר בכל נשימה,
וזוכרות את טעם הדם ואבק השריפה.
אני החי המת,
אני הנופל שקם אחרי הירייה.
לבי מכה בחלל החזה והדיו מגעישים
את העורקים,
כמו גלי זיכרון המכים בי
בתמונות ובסיפורים.
תמונתי מעולם לא הוקרנה על קירות לבנים,
ושירי לא נכרכו לספר במלאות לי שלושים.
אין לי קבר עליו אפשר לבכות, ולא ערוגה
של פרחים,
וילדים לבושים לבן לא קוראים
את שמי ומניחים זרים.
ובכל שנה אני הולך ומזקין, לא נשארתי צעיר.
שערי כבר לא מלא וחזק, הוא מתדלדל ומאפיר.
יום הולדתי מוזכר בשמחה, ולא צמוד אליו יום מותי.
והצירוף זכרו לברכה איננו צמוד לשם משפחתי.
אני החי המת,
אני ההרוג שהמשיך לחיות,
רוחי מרחפת ביניכם החיים, משאירה בדרכה עקבות
יום אחד בשנה, אני הוא זה שמת ועדיין יכול לבכות.