היא עמדה בקצה השני של החדר. אני ישבתי על המיטה שלה.
אני לא זוכר איך הגענו למיקום הזה. הגענו.
עיני לחות מדמעות. הן נפוחות, אני יכול להרגיש.
עיניה שלה כבר יבשו.
יש שתיקה, אבל היא איננה מביכה, כמו שכתוב בספרים. לא מאי
נעימות. מוזר לגלות שלאחר שאיבדת את טיפת הגאווה האחרונה וחשפת
לחלוטין את נפשך, אתה אינך חש מובך. אתה מאבד עניין בסביבה.
אבל אתה מרוכז, כל כך אתה מרוכז. קשה להגדיר על מה אתה חושב.
אבל מה שכן, אינך חושב בהיגיון. קשה לחשוב בהיגיון כשאתה מודע
לכך שהנפש שלך פגיעה יותר מאי פעם. מעולם לא הרגשתי כך.

"למה לא?"
זרקתי את השאלה לאוויר. הרגשתי שדיברתי חזק מידי, שנינו
התרגלנו לשתיקה. לרגע חשבתי שאולי היא לא תבין את השאלה. אולי
היא לא משחזרת בלי סוף את השיחה כמוני.
ניכר בה שנבהלה משבירת הדממה, אך היא לא הביטה בי. היא נשארה
רגועה. אז ידעתי שהיא הבינה את השאלה.
היא משכה בכתפיה. ידיה היו משולבות. לאחר שמשכה בכתפיה יכולתי
לראות כיצד חיזקה את אחיזת אצבעותיה בידיה. בודאי כשתשחרר את
ידיה ישאר סימן אדום מהאצבעות שלה. אולי היא מצטערת על תגובתה.
אולי קר לה? לא, היא מצטערת על שמשכה בכתפיה. היה לה משהו אחר
לומר. אני מכיר את שפת הגוף שלה. אני מכיר אותה. למה היא רחוקה
ממני עכשיו? זה לא צריך להיות ככה. קמתי מהמיטה. הפתעתי אותה
בכך, שמתי לב.

"לא כדאי" היא לחשה. אבל התקדמתי אליה בכל זאת. ידעתי שכרגע
היא מודעת לכל תנועה שאני עושה. בטיפת האנושיות, ההיגיון שנשאר
בי ניסיתי להראות הכי עדין שאני יכול. אני לא רוצה שהיא תפחד.
הייתי קרוב אליה. כעת היא שילבה את ידיה חזק ממש. אולי בעצם
היא מרגישה שזה שומר עליה. אבל אני יכול לשמור עליה. אני יכול
לחבק אותה. שלחתי ידי לגעת בה. היא עצמה עינייה לאט. פירשתי
זאת כאות לכך שהיא רוצה את מגע ידי. ליטפתי את לחיה. לא. היא
לא רצתה שאגע בה. היא מפחדת. דמעה זלגה מעיניה הסגורות. זה היה
יפה, אהבתי את זה. אני לא חושב שאי פעם זלגה לי דמעה כשעיני
היו סגורות. אולי זה כי אני איני מיוחד כמוהה. היא מפחדת ממני?
למה? אני לא רוצה שהיא תפחד ממני. אני רק רוצה לאהוב אותה.
השתנתי בשבילה. אני מפחד לדבר. אולי אני אהרוס. לא, מילים לא
מספיקות עכשיו. עוד דמעה. אני חייב לדבר. מה היא חושבת? אני לא
רוצה שהיא תחשוב כך. שתאהב אותי. אני חייב לדבר, שלא תברח,
שתדע מה אני מרגיש.

"אני אוהב אותך."
זה כל שיכולתי לומר. המוני מחשבות רצו במוחי, אבל זו החזקה
מכולם.
"אני יודעת" היא אמרה לאט אחרי שניה. מה זאת אומרת? היא לא
אוהבת אותי גם? כן, היא אוהבת אותי. היא לא מבינה את זה עדיין,
אבל אני יודע. אני מרגיש.
"אל תעזבי. אני צריך אותך..." היא נשכה את שפתיה. היא לא הביטה
בי. היא הסתכלה על הקיר. היא המשיכה ללחוץ על זרועותיה בחוזקה.
לא רציתי שתכאיב לה, לא רציתי אני להכאיב לה. כשהיא איתי היא
צריכה להרגיש טוב, שיהיה לה נעים. שלחתי את ידיי וליטפתי את
זרועותיה. בעדינות. שלא תפחד. רעד קל עבר בה. "לא." היא אמרה
כמעט בלחש. "אל תפגע בעצמך" היא מנסה להשמע הגיונית. אבל היא
לא באמת רוצה לעזוב. היא לא מתכוונת לזה. אני יודע. השארתי
ידיי עליה. היא ישר בעיני. אני מקווה שאפשר עדיין לראות בהן את
הדמעות. שתדע, שתבין כמה קשה לי.
"אתה צריך להיות מאושר."  הופתעתי כמה ברור ויציב קולה נשמע.
קולי בוודאי שבור מהבכי בגרון. לא שמתי לב. השמעתי קול דק, לא
מוגדר, רק לשמוע את קולי. הוא היה מרוסק. מה היא אמרה? מאושר.
מאושר. להיות מאושר?
"מה זה מאושר? מה זה להיות מאושר?" הבטתי בה ישירות והיא הסיטה
מבטה. למה היא מסתכלת על הקיר? שתסתכל אליי. שתפסיק כבר לשלב
ידיים חזק כל כך. שתקשיב לי. שתשאר פה ודי.
ניסיתי להוריד את כפות ידיה מעל זרועותיה, עדיין מנסה להיות
עדין. אבל פחות. חשבתי שתרפה מידייה מהר. היא לא.
"איך זה להיות מאושר??" עטפתי את ידיה בידי. אני עצבני קצת. לא
יודע למה. כי היא אמרה מאושר. אני לא יודע מה זה. גם היא לא,
שלא תמציא.
"מה זה מאושר?! את מאושרת?! איך זה להיות מאושר??" קולי הלך
והתחזק. אחזתי עדיין בידיה, ובלי לשים לב גררתי אותה עד שגבה
היה צמוד לקיר, ואני צמוד אליה. "איך זה?!" צעקתי. למה היא לא
מדברת?? שתסתכל עליי! קשה לי. בכיתי.
"אני לא יודעת" היא אמרה. היא בכתה שוב. היא לא עצרה בעצמה
הפעם. הרפתי את אחיזתי הנוקשה. "אני לא יודעת". היא כאילו נזלה
מתוך ידי. היא החליקה למטה והתיישבה על הרצפה. הרצפה הייתה
קרה. התכופפתי אליה. אני יודעת היא אמרה. היא מבינה. שום
הוצפתי באהבה שלי אליה. בהרגשה הזו שאני מרגיש כלפיה לפעמים.
נזכרתי איך זה לאהוב אותה. הרמתי את ראשה אלי. היא הסתכלה אלי
בוכה. בכיתי גם אני, מאוד. קרבתי ראשי אליה. נישקתי אותה. אבל
לא סתם נשיקה. הייתי מודע אליה, הרגשתי אותה. הרגשתי אותה כל
כך. היא הרגישה אותי גם. אני יודע. עיניה נעצמו לפני שלי.
ואז היא קמה ויצאה מהחדר.