- "אני אוהב אותך. אני רוצה אותך איתי"
- "אתה יודע שזה לא אפשרי..."
- "אבל אני כל-כך סובל בגללך..."
- "אז אולי הדבר הנכון כרגע זה לנתק קשר אחד מהשנייה?"
- "אני לא מסוגל להתנתק ממך"
- "אבל אין ברירה. אתה סובל בשביל שנינו. זה מיותר".

היה בכי. המון בכי. אבל רק מצידו. אני ישבתי מולו והסתכלתי על
הריצפה, לא כאב לי עליו כמו שחשבתי שיכאב לי.
אולי בגלל שניסיתי להיות חזקה. אולי בגלל שלא רציתי להראות לו
שאני נשברת.
עכשיו הוא בטח חושב שלא היה אכפת לי ממנו, אבל זה לא נכון. אם
הוא מכיר אותי כמו שהוא טוען שהוא מכיר אותי - הוא צריך לדעת
שככה אני. אבל אני לא חושבת שהוא מכיר אותי מספיק טוב.
קמנו מהספסל. החיבוק האחרון, ועם זאת, החיבוק הראשון שבו
הרגשתי את האהבה שלו אליי.
אני הלכתי לכיון הבית שלי, והוא לכיונו שלו.
ישבתי על הספסל שמתחת לבית שלי במשך חצי שעה. התחלתי לקלוט מה
עשיתי. בכיתי.
"אני אתגבר. אני יודעת".