הייתי בדרכי הביתה, התכוונתי להתארגן וללכת אליו. התגעגעתי
אליו כל-כך למרות שרק אתמול התראינו.
התקרבתי בצעדיי לדלת הלובי של הבניין ויצאו משם הרבה אנשים.
ראיתי אותו. את שכן שלי רץ לכיוון דלת הלובי, וזרק איזה משפט
למישהי "טוב אמא, אני אסדר את זה אחרי שאני אסיים כמה דברים
שאני צריך לעשות".
הוא נכנס ללובי והמשיך לרוץ לכיוון המעלית [שנמצאת במרחק מה
ממנו]. הוא גבר נאה, צעיר, בסביבות גיל ה-23, אולי אפילו הייתי
נותנת לו 25. הוא גבוה מאוד, בעל עיניים כחולות ושיער בהיר
אסוף בקוקו.
נכנסתי למעלית ולחצתי על הקומה שלי, שתיים. הוא נכנס אחריי
למעלית, מתנשף כולו.
מתוך נחמדות [בלבד], שאלתי אותו בחיוך חינני "אז מה אתה צריך
לעשות בבית שכל-כך בוער לך?"
הוא התקרב אליי, הצמיד את גופי לגופי, הביט בעיניי, העביר את
ידיו על כל גופי ולחש לי, במבטא חושני שכזה "סופסוף תפסתי אותך
לבד. את כל-כך מחרמנת אותי. כבר מזמן אני חם עלייך."
אחרי שהוא אמר את דבריו, התחלתי להבין מה הכוונות שלו. לא
רציתי להאמין שמה שאני חושבת זה נכון, שהסיוט הכי גדול שלי
הולך להתגשם. הסתכלתי על כפתורי המעלית. מקווה שכבר הגענו
לקומה שנייה. לא שמתי לב שהוא עמד עם הגב על הדלת החיצונית של
המעלית וחסם את אפשרות סגירתה.
הוא ניסה להכניס את לשונו לתוכי. לתוך הפה שלי. לא רציתי.
פחדתי. הוא הצמיד אותי בכוח לדפנות המעלית כשגופו צמוד לגופי.
הפעם דלת המעלית נסגרה. הוא ניסה לפתוח לי את הפה בכוח בכדי
להכניס את לשונו. הוא לחץ לי על הלחיים, בחיבור של השיניים.
כמו שעושים לכלב כשרוצים לפתוח לו את הפה. לא יכולתי אפילו
להתנגד אליו - לא בגלל שלא הייתי חזקה דיי, אלא בגלל שהרגשתי
חייבת להביט בלוח כפתורי המעלית ולא היה אכפת לי משום דבר אחר.
הדלת הפנימית של המעלית עוד לא נסגרה והכפתור 2 היה לחוץ
באדום. זה היה היעד הבא של המעלית. אף פעם לא רציתי להגיע אליו
כמו שאני רוצה עכשיו.
לשונו הייתה בתוך הפה שלי, והרגשתי שהמעלית מתחילה לעלות. ידיו
עוברות על גופי הלוך ושוב, הוא מצמיד את החלק התחתון שלי לאיבר
מינו. אני מנסה להתנגד, ואז עברה בי המחשבה, שאם אני אתנגד -
הוא ירצה אותי עוד יותר, אז במחשבה שנייה, אולי כדאי שעכשיו
אני אשתף איתו פעולה ולא אתנגד, וברגע שנצא מהמעלית אני אברח.
נזכרתי בהמון סיפורים ששמעתי וקראתי על אונס. זה מדהים איך
שבכמה שניות, אדם מצליח להיזכר בכל-כך הרבה סיפורים ששמע בחייו
ועוד להספיק גם לפחד מהם.
בעיניי, ראיתי אותו מבצע עליי את כל סיפורי האונס המזעזעים
ששמעתי. הוא עצם את עיניו, מנשק אותי, "מלטף" אותי [אם אפשר
לקרוא לזה ליטוף.] הוא פשוט העביר את ידיו לאורך כל גופי. אם
זה היה אדם שאני אוהבת ומרגישה אליו משהו - הייתי אומרת שהוא
ליטף אותי בצורה חושנית. אבל הוא לא. כל-כך לא הרגשתי את הצורך
לנשיקה או ליטוף חושניים. הרגשתי רק צורך אחד - לצרוח. אבל לא
יכולתי. הוא דחף את הלשון שלו עמוק עמוק לתוך גרוני. היה לי
קשה לנשום. הוא הוריד את החולצה שהייתה לגופי, הוציא את לשונו
מתוך גרוני, הביט לי בעיניים והחל מנשק אותי שוב. ידיו מועברות
על שיערי. הוא מבלגן אותו כאילו אני שייכת לו ובאפשרותו לעשות
לי כל מה שהוא רק חפץ בו.
המעלית נפתחה, הוא לחץ על הכפתור השביעי. קומה שביעית, גג
הבניין.
ראיתי אור בדלת המעלית החיצונית, זו שנפתחת בצורה ידנית.
התפללתי שמישהו יבוא ויפתח ברגע זה את הדלת ואני אברח משם כל
עוד נפשי בי.
זה היה הוא. הוא פתח את הדלת. לא הבנתי מה הוא עשה שם, אבל
באותו הרגע זה ממש לא עניין אותי. לקחתי את חולצתי שהייתה
זרוקה על הרצפה כאשר סימני נעליים מוכתמים עליה ורצתי אל
זרועותיו, עמדתי עם הגב לכיון המעלית. "אני עוד אראה אותך
מתישהו, ביי פרח". הבטתי אחורה, אליו, אל אותו שכן שתמיד היה
נראה לי בחור נחמד ביותר. אל אותו האדם השפל שרצה לעשות בי כל
דבר שרק דמיין והיה חפץ בו. הסתכלתי עליו מלאת דמעות, והוא רק
חייך וסידר את השיער הארוך הגולש שלו ושוב אסף אותו לקוקו.
המעלית עלתה והוא איתה. ואני נשארתי בוכייה. עברתי לזרועות
אחרות. עברתי לזרועות אוהבות, לזרועות מצילות, גואלות
מייסורים. עברתי לזרועותיו של האדם האוהב אותי כל-כך. אני לא
בטוחה שהוא הבין מה קרה כמה רגעים לפני שהוא פתח את דלת
המעלית. אני לא חושבת שבאותם רגעים הוא רצה להבין. אבל אני
בכיתי. והוא איתי.