לחפש, והמון, בכל מקום: מי יותר מסכן ממני? למה כל הזמן קשה?
למה לעיתים רחוקות קל? מחפשת. בניינים עקומים לרב, נוטים לצדי
הדרך, לאיטם בהשתפלות על מדרונות החיים. כמו שבילי הדם בגופי,
על כל המפרצים והזרמים השונים, כמו הנופים המתחלפים בחלונות
הרכבת, טסים מולי בכיוון ההפוך. אני נוסעת בדרכים ומחפשת. גם
מיליון מייל משם, מאיפה שאני לוחשת בחשש: "הבית"  אני מחפשת.
איפה, מה, אצל מי הצרות גדולות יותר. וזוהי ארכיטקטורה אין
ספק. מישהו תכנן ובנה וחצב בי מחצבים ורגליי עייפות, והדרך
מתחילה מהלב, או מהראש, אי אפשר לדעת בוודאות. היא נמשכת כאן,
באיזשהו חדר חשוך ועלוב, עם ריח העזים הקלוש, עם טיפות הגשם על
החלון, ואינספור הירוק-אפור שבחוץ. זוהי ארץ זרה אך יותר מכל
זהו מקלט. אם כאן שוכנת הזוהמה, אין אחד שיזלזל בה: הרי היא
הדרך הברורה אל כל הדרכים, ואני, על המיטה הקשה והזרות שבלבי,
אירדם ואדע שפעם, פעם ידעתי מי אני. ומי הוא.

ופעם, כשהתכופפתי ונראיתי כה קטנה ובלתי משמעותית תחת השמיים
הגדולים, הבחנתי בנחיל ארוך של נמלים, וחייכתי. לאחר הערכה קלה
של מצב מזג האוויר המפוקפק, החזרתי מבט מטה אל הנמלים: "אתן
בצרות" מלמלתי ויישרתי את חליפתי הקטנה.  
"מה, את סופרת נמלים?" שאל אותי אז ומיד התיישר במבוכה. הוא
דאג שמא יראו אותו חובר אל הילדה המוזרה באמצע השביל. "אם תגיד
הרבה את המילה 'נמלה' היא תשמע לך מוזר. אולי אהיה חוקרת נמלים
כשאגדל," השבתי לו בבטחה. במבט של גבורה נעמד ולגלג: "אין בכלל
מקצוע כזה. אני למשל, אני אהיה טייס."
"אז רק שתדע, שטייסים נגמרים יותר מהר מנמלים. הן יישארו כאן
הרבה אחרינו."
"תפסיקי להיות מוזרה. צריך להיכנס לבית, עוד שנייה ירד גשם."
"לא רוצה" השבתי לו, והעזתי להביט בעיניו. זוהי הפעם הראשונה
שהבחנתי שעיניו גדולות וחומות והוא תמיר וארוך יחסית לילד בן
עשר, כמותי. לבסוף לאחר וויכוח קל, משך בכתפיו ופנה ללכת
לביתו, אך אני ידעתי שהוא עומד ומתחבא מאחורי העץ ומביט בי
מתכופפת שוב ומביטה בנמלים. כשעה ארוכה כרעתי תחת הגשם בעיקשות
בלתי מוסברת וטמנתי את ראשי בין ברכיי, חשה באושר אינסופי וכלל
לא מביטה בנמלים שהטיפות היו להן כמו מפלי מים גועשים. רק
הידיעה שהוא עמד שם, גם כן ספוג ממים ורועד מקור, והשגיח בי
שעה שישבתי כך בתנוחה מוזרה במשך שעה ארוכה, וזכר עיניו החומות
והגדולות לא מש ממני כל אותו הזמן.

מסתבר שזהו בית מלון ישן, שנבנה לפני שנים רבות. בטיול מהיר
בסביבת המלון אני מתרשמת בקלות מחוסר היוקרה והצפיפות היחסית
והזולה של בית המלון. הרבה עוברים ושבים, אני חושבת לעצמי.
זנים מכל הזנים, חלקם שחומים וחלקם ארוכים וקודרים וחלקם, ממש
כמו רעם, באים ונעלמים במהרה. וכובעים לרב, בכל מיני צבעים
וצורות. אני משתעשעת ומתעכבת על כובע נוצתי וצמרי מקושט במיוחד
של איזו גברת שמנמנה שמדברת בספרדית רהוטה. אני כה זרה, אך זה
לפתע זה מנחם אותי, שלא כמו יום האתמול בו חשתי אבודה ובוכייה
בחדרי העלוב, נמוגה עם הזיכרונות אל העבר.
ולפתע הבחנתי בדבר מה מוזר, כובע מסוג שונה במיוחד, הסוג המוכר
יותר, הקרוב עד כדי כאב, השחור והקצר ותחתיו פאות לחיים
מסתלסלות. 'כובע של דוסים' הייתה אומרת חברתי הצעירה שכעת
רחוקה ממני מרחק של חיים ומוות, של אינסופיות. אני קמה מהכורסה
הנעימה בלובי ולובשת את מעילי. לאחר הליכה מהירה אני מגיעה אל
הבחור הדתי, והוא עומד ומעלעל בעיתון והבעתו חמורת סבר ואין
רמז לנימוסים או חיוך כשאני פונה אליו בעברית: "סליחה?"
"כן?"
"א..אה. לא חשוב."
"את רוצה את העיתון אולי?" הוא אומר כשאני פונה ללכת ממנו.
נדמה לי שאני קולטת רמז נואש בקולו. האם גם הוא משתוקק לחברה
כמוני? האם גם הוא לא דיבר בעברית הרבה זמן והיא נשמעת על
לשונו ייבשה וזרה?
"לא תודה אני... סתם ראיתי מישהו...
"יהודי?"
"וחשבתי אולי... יהיה נחמד להגיד..."
"שלום?"
"שלום. בכל זאת אנחנו בארץ שונה..."
"כן. יפה מצידך. קחי את העיתון בכל אופן, הוא מישראל. אשתי
שולחת לי מירושליים כל שבוע את המהדורות של השבוע הקודם. אני
כאן לרגל עסקים, ואת?"
אני מביטה מטה אל מגפיי האדומות דהויות. כיצד לומר לו שאיני
כאן לרגל כלום? אך נדמה שהוא לא מתעכב על כך יותר מדי. "אשתי
נשארה עם הילדים בארץ. זה קשה, כשלא רואים את אשתך הרבה זמן,
את יודעת... בארץ זרה. לפעמים אני חושב שאני משתגע... אבל הכל
בעצם עניין של זמן. תרצי אולי לשתות עמי כוס קפה?"
ההצעה נראתה לי מוזרה בהחלט אילו היינו נפגשים בארץ או בכל
מקום אחר, אך נדמה כאילו באותו בית המלון הזול הכל היה מותר,
וכך מצאתי את עצמי פוסעת לצידו בשבילים ירוקים ובוציים בניסיון
למצוא בית קפה זול ועיתון מהארץ טחוב תחת זרועי. מאוחר יותר
מצאתי את עצמי בחדרו הקר, חדר אחד מעל חדרי, כך מסתבר, ואותו
'דוס' משיל את בגדיו אט אט ומביט בי ובדלת לחלופין בכדי שלא
אברח. 'ממילא, אין לי לאן לברוח,' אני חושבת לעצמי. בחוץ הגשם
מתגבר ופטמותיי מזדקרות, שפתיי מתייבשות ואני נזכרת משום מה
באותו הזמן שראיתי לראשונה איך רואים סרט בבית הקולנוע מחדר
ההסרטה שלמעלה. חשתי כדמות מקולנוע, חסרת יכולת תנועה והתנגדות
ולא העזתי לומר דבר. אך כל אותו הזמן שהוריד ממני את בגדיי הוא
דיבר: "יש אנשים שאומרים שכאשר אתה רחוק מן הבית, אתה רחוק מן
האמונה. את מסכימה? למה את כל כך מתוחה? זה עניין של כלום,
תשכבי. לפני שנתיים אפילו הייתי חילוני כמוך, כן, אולי תפסקי
מעט את רגלייך, וגם כשהייתי חילוני האמנתי. אך לכל אדם יש
אמונה שונה, כל אחד מאמין בדרך שונה, את לא חייבת לבכות, כנראה
שנועדנו לשכב זה עם זו, עניין של מה בכך. אני קרוב, אם תוכלי
לגנוח מעט? לא משנה. אני..." ולאחר שהעווה את פניו וכיווץ את
ישבנו שוב ושוב מספר פעמים שפך בתוכי את תכולתו, ובראשי
הוספתי: המזוהמת, ואני כל אותו הזמן כפסל קר תחתיו. והוא נעמד
בקור רוח, ערום כולו, מעליי, ואמר בקול צרוד מעט, אינו מביט
בי: "אל תשכחי לקחת את העיתון."
שוב הייתי בדרכים , עם מטען דומה של זרות בחיקי ומעט יותר
ריקנות בלבי, עולה על רכבת חדשה, והעייפות נושלת ממני, וגם
מזוודתי, ואני צונחת אל החושך ומתעלפת, שומעת במעומעם המולה
מסביבי של שפה זרה. אילו רק הייתי מבינה מה הם אומרים, אולי
הייתי מתנחמת.

בזמן שירותי הצבאי ראיתיו שוב. את הנער שהיה מביט בי כל החורף
בהיחבא ולעיתים אף משוחח עמי, הנער שבגיל אחת עשרה עזב את
הקיבוץ ומאז לא נפגשנו חוץ מפעם אחת כאשר בת דודתו מהקיבוץ
התחתנה ומשפחתי הייתה בין המוזמנים. הייתי נערה אדומת לחיים
וגבוהה כמעט בראש משאר הבנות בגילי, ולא היה סוף לתלתליי
הבהירים. בעיניי נחשבתי למוזרה ויוצאת דופן אך תהיתי אם שאר
הנערים חושבים כך גם כן. לא היה לי במה להתגאות במיוחד כמו
לחברתי שהקדימה להתפתח ועיניים גדולות וכחולות היו לה. לפני
הליכתנו המשותפת לחתונה שנערכה בואדי של הקיבוץ הגיעה לביתי
וחיטטה לי בארון. היא הרבתה להיאנח ולקפוץ ולחייך ולצחוק ובכל
דבר מצאה את הדרמה, ואני הייתי אדישה אך משועשעת. למען האמת,
העריצה אותי הערצה אדירה ולכן סלחתי לה על היותה דרמתית ומעט
רדודה לאורך כל שנות חברותנו הצעירות. ואהבתיה בשל המחמאות
הרבות והחסרות הצדקה שהנחיתה עליי.
בזמן החופה החלו אנשים רבים לדאוג שמא יתכסה הכל במים ואני
הבטתי מעלה, מריחה בעונג את ריח הגשם. לפתע חשתי צמרמורת
בצווארי ואוויר חם ונעים נפלט כששאל אותי בקול שקט: "עכשיו את
סופרת עננים יא מוזרה אחת"
חשתי את גופי כאחוז שיתוק וידעתי שלא אוכל לומר לו דבר,
להפתעתי הוא חייך אליי חיוך גדול ונראה שמח לראותי. בהיותו נער
תמיר ויפה-תואר חשתי עליי את קנאת הבנות בזמן שחייך אליי
ותחושה נעימה של גאווה זחלה ואחזה בי במהרה. "מה, את לא
מתכוונת להגיד כלום? אני לא אספר שאת כזאת...נו, אחת שסופרת
הכל."
חסרת יכולת להגיב השפלתי את מבטי וקיללתי את עצמי על ביישנותי.
"זה דווקא מקסים בעיני," הוא המשיך, "את רוצה לראות הכל, לדעת
הכל. אין הרבה כמוך." העזתי להביט אליו מעלה ולראות שוב את
העיניים הגדולות והחומות שהביטו ישר לתוך נשמתי וידעתי כי
התגעגעתי אליו עד מאוד.
"יורד גשם," אמרתי לבסוף. נו זה ברור יא מפגרת, חשבתי לעצמי,
הוא יכול לראות את זה לבד. "כן," השיב, "בטח ידחו את החתונה,
בואי איתי אני זוכר פה איפשהו מקום מסתור טוב."
הוא הלך מלפניי והביט כל רגע לאחור לבדוק אם לא ברחתי לו, מה
שנראה לי כמו פתרון טוב לתחושות המביכות שבי ולרצון לברוח
ולהתחבא, אך מצד שני נמשכתי אליו כקסם. כעת הבחנתי כמה צמח
לגובה ולרוחב וניחשתי שבוודאי יש לו חברה, הוא היה תמיר
ומרשים, ומלבש זאת לא ידעתי עליו כמעט כלום. הגענו לסוכת גפנים
עתיקה ובה ספסל אחד ישן וירוק. היא נמצאה בצידו השני של הנחל
מאחורי שיחים של תותי-בר והגשם התקשה להגיע לשם.
"אני מצטער שקראתי לך מוזרה, לא נעלבת נכון?"
"לא, למה אתה חושב?"
"כי לא אמרת לי כלום. אני חייב להגיד שאני שמח שהגעת, כבר לא
הייתי בטוח שאני אראה אותך מתישהו."
הוא התיישב על הספסל והביט בי בזוג עיניים גדולות ונוגות
כהזמנה פרטית שאשב לידו. התחשק לי לחבקו ולנחמו מן המבוכה
שנתקל בה עקב חוסר שיתוף הפעולה שלי. לבסוף התיישבתי לידו
וחשתי רגועה יותר. כששם את ידי בידו דבר השתנה באוויר וידענו
שנינו שנקשרנו זה בזו, ושיש בינינו דבר מה עמוק שאין להתירו
בקלות ושאף אחד מאתנו לא מבין מדוע הוא נמשך כך מתעלם מהזמן
ומהמרחק שעברנו.
"אני זוכר אותך בתור ילדה קטנה על השביל מול הבית שלי. ואני
זוכר שקוראים לך איריס. את זוכרת איך קוראים לי?"
"עומר." מלמלתי בשקט.
"איריס זה שם מכוער, חבל שאתה זוכר אותו." אני אומרת בשקט. חבל
שלא שיקרתי ואמרתי את השם עדי, או מיכל, או שירה, אני חושבת
בלבי.
"איריס זה שם מקסים, והוא מתאים לך," הוא אומר ומלטף את לחיי
בבוהנו. הוא מתכופף מעט בכדי לנשק אותי ומדביק את שפתיו הלחות
על שפתיי וכך נשארו דקות ארוכות, חסרי נשימה, וחסרי ניסיון.
אני זוכרת שלא ידעתי איך זה שנפל במנת חלקי מזל כה עצום ואיך
שידינו הזיעו זו בזו למרות הקור. אך מה שהיה לאחר מכן אני
זוכרת יותר מכל- המולה רועשת פתאומית, צעקות ובהלה. בריצה
מהירה יצאנו מסוכת הגפנים אל הואדי, אל תוך קהל שהתקהל סביב
חברתי חסרת החיים ששכבה ודיממה על הדשא. "נפל עליה הרמקול,"
צעק אחד הבנים מכיתתי. אני זוכרת את ידו החמה של עומר על ידי,
את רעש האמבולנס, ולפני שהתמוטטי, את מראה אביה רץ בחרדה אל
עבר בתו חסרת החיים על הדשא, ומעליה הגשם שכבר לא היה מבורך.

הפעם השנייה שראיתיו הייתה בצבא. בהיותי נערה שקולה ושקטה, לא
מרבה לחייך, מצאתי את עצמי נמנעת ממפגשים חברתיים מיותרים.
בלילות הפנויים הייתי יושבת בחדרי וממלאת את עצמי בספרים, חלקם
ספרי לימוד על חיידקים ואנזימים וכימה וביולוגיה. רציתי להיות
מדענית. הבחורים עימם יצאתי סיפקו לי בהחלט תעסוקה ללילות
הקרים ותו לא. לא הייתי זקוקה ליותר. מי שהתקרב יותר מדי
סילקתי אותו מעליי בתירוצים שונים. לאחר מכן היה ברור מי אני
עם הספרים הכבדים שלי וההסתגרות, ומלבד היותי נחמדה וחכמה לא
התעסקו איתי יותר מדי. לאחר כשנה של שירות בבסיס של צנחנים
בהיותי פקידה פלוגתית, מה שהספיק לי בהחלט וסייע לי לקרוא
ולהרחיב את אופקיי בערבים פנויים, הגיע מפקד חדש לבסיס. הוא
הביט בי מעט ואני הבטתי בו מעבר לאוהל חמש. כעת היה אפילו עוד
יותר יפה, ואני עוד יותר רזה. למרות שהבחנתי בחיוכו לא החזרתי
לו חיוך. מאוחר יותר נפגשנו בחדר האוכל והוא הביע דאגה עמוקה
בקשר לשלומי. הוא הצטער שלא מצא דרך להתקשר אליי והוא הצטער
שלא הגיע להלוויה, אך הודעתי לו שאין לו על מה להצטער, הוא
ממילא לא הכיר את חברתי. לאחר שיחה קצרה הוא הביט בי בעצב.
"את עדיין כועסת עליי."
"אני לא."
"את כן."
"אל תעצבן."
"את כבר לא סופרת כלום..."
"אני דווקא כן, אני סופרת כל דקה שנשארה לי לשירות הצבאי."
"זה עד כדי כך נורא?"
"לא אני פשוט...קצת בודדה."
"אני מבין. אני מתכוון להישאר פה עוד שבוע. אני רוצה להיפגש
אתך. היום בערב את פנויה?"
לאחר מחשבה קצרה השבתי בחיוב. והנה, שוב הוא חייך את חיוכו
הישן ומשהו בי נמס.
בלילה הגיע אל המקום שבו סיכמנו להיפגש וחיכה לי שם. הבטתי בו
לרגע לפני שהגעתי. הוא נראה בודד ומצפה, לבי נמס פעם שנייה, מה
שלא קרה שנים. לא ביזבזנו זמן רב. הגעגועים החזירו אותנו זה
לזרועות זו והתחבקנו חיבוקים ארוכים וכמהים. בנשיקה נוספת
שהייתה שונה מאוד מזו שבילדותנו נסחפנו לפינת השיחים והתחלנו
להעמיק את חיבוקנו. ידענו שעלינו לתפוס מחסה משום שאין מקום
שהוא באמת בטוח בבסיס ולכן הוא הודיע לי שחדרו פנוי. התגנבנו
לחדרו בשקט ואחר כך למיטתו. הוא הצמיד אותי אל חזהו בחזקה
והודה: "אני חושב שתמיד אהבתי אותך איריס." הוא רצה להריח כל
פיסה מגופי ולנשק כל חלק וחלק. הוא שיבח כל מילימטר והביך אותי
בשבחיו וברעבונו אליי. נדמה כאילו מנעתי אותו מלהתעלס איתי
שנים ופרצי התשוקה שלו דבקו בי גם כן. הוא היה שונה, אני
ידעתי. לאחר שעות ארוכות, כשעלתה הזריחה ושכבנו מחובקים,
התחלתי לספור בקול שמח: "אחת...שתיים...שלוש..."
הוא הביט בי וחייך: "מה עכשיו?"
"את השניות שנותרו עד סוף השבוע...עד שתעלם מחיי שוב."


אני מתעוררת בבית חולים "סנט-פייר". ראשי הולם בחוזקה, חזי
כואב, נשימותיי נשמעות לי חזקות באופן משונה. כעת אני מבחינה
כי אני שוכבת על מיטה גבוהה ועל סדיני בית חולים המדיפים ריח
אקונומיקה והקירות ירוקים-לבנים בחציים. מעליי עומדת אישה
שמנמנה ומחייכת. שערותיה משוכות לאחור ועיניה גדולות וכחולות,
היא מזכירה לי מישהי מעברי. "יש לך מזל גדול גברתי," אומרת לי
באנגלית עם מבטא, "אם היית לבד ברכבת אף אחד לא היה מוצא אותך.
תשתי מים."
אני שותה בצייתנות את המים שטעמם צורם לי בפה ומביטה בה שוב.
"יופי. בקרוב תשתחררי מפה. יש מי שיבוא לאסוף אותך?"
"לא."
לפתע חשתי כה קטנה, חשתי כאותן נמלים שהטיפות היו להן למפלי
מים גועשים. כה שברירה אך עם זאת, כה חזקה, וכך אישרה האחות
כאשר אמרה:
"לא נורא, את בחורה חזקה, אני רואה, את תמצאי את הדרך."
האוויר בבית החולים עומד ואני תוהה בעוגמת נפש אם יאכילו אותי
ג'לי כמו לקשישים בסרטים ואבלע כדורים מוזרים וקטנים. אני
משתעשעת בעובדה שאני חולה סופנית ובקרוב יבואו כל הקרובים
והמשפחה וכל אוהביי וגם חברתי מן המתים תבוא והם יתאספו ליד
מיטתי וינסו לבדר אותי ויחבקו ואני אחוש מלאת שמחה. בחוץ השמש
מבקיעה ושולחת קרניים והאחות מסרבת להניח לי לנפשי. היא ממשיכה
לדבר: "מצא אותך איזה בחור ברכבת, הוא נורא דאג לך, בחור מבוגר
ונחמד, חואקין שמו. אם תרצי את המספר שלו להודות לו יש לי."
"תודה."
"בוודאי! הוא אמר שאת מזכירה לו את נכדתו, גם לה יש כאלה
תלתלים..."
בעת שמלותיה מהדהדות בראשי אני מביטה סביב ועיני קולטות לפתע
את דמותו בשחור לבן על העיתון שעל הכיסא לידי. "סליחה, תוכלי
בבקשה למסור לי את העיתון?"
"בוודאי," משיבה ומשרואה את התדהמה על פניי שואלת בחיוך:
"מישהו שאת מכירה?"
כן, חושבת לעצמי. העיתון מישראל. המילים הקטנות מכאיבות לראש
אך במאמץ עילאי אני מצליחה לקרוא: 'מסתבר שבחתונתה של שרית גבע
אתמול בערב, הייתה תחזוקת האולם רעועה למדי. בתחקיר שעלה מן
האירוע נמסר כי אחד הרמקולים הגדולים תוחזק ברשלנות וכמעט שנפל
על ראשה של ילדה קטנה בשם נעמה, אחת מהמשפחות האורחות, אלא
שבדרך נס הזדמן למקום, בעניין של שניות ממש, אחד מהאורחים
הנוספים, עומר טרלינדר, והצילה מתופת משקל הרמקול. אילולא אחז
בה והרחיקה מהמקום, היה נגמר האירוע בטרגדיה בלתי נשכחת.
טרלינדר עצמו מצטנע ואומר: "עניין של מזל" אך בשם המשפחות וכל
ארץ ישראל אנו משבחים אותו על התושיה והחיים שהציל.'
אוי עומר שלי, אני חושבת לעצמי בלב כבד, אתה שם מציל ילדות
ואני כאן אבודה. והאישה מעליי מחייכת ואומרת: "עכשיו תשני.
הגיע הזמן, כבר מאוחר."
ואני משיבה לה בלבי בעייפות אך בהקלה פתאומיות: הגיע הזמן
שאתעורר מן השינה ואחזור הביתה, גם אם לא מצפה לי שם דבר, זה
עדיין הבית. ואולי, חשבתי לעצמי והבטתי שוב בעיתון, אולי הוא
מצפה לי, אולי הוא יודע שהרחקתי לכת, וששוב ספרתי את המרחקים
רחוק מדי וטעיתי בדרכים. ושוב אני נופלת וקמה. ובחיוך אני
נזכרת בדבר האחרון שלחש לי כשחיבק אותי ושנינו במדים ומעילי
דובונים: 'גם אם שוב נעלם להרבה זמן, שתדעי שאני תמיד אהב אותך
ואני תמיד, מאז אותו רגע שספרת נמלים בגשם, אספור את הזמן
שנותר לי עד שתתעשתי ותביני שאני שלך, לנצח."