15.08.1998

"אני מדוכא. ואז אני לא מדוכא ואז אני שוב מדוכא. אני לא יכול
להמשיך ככה. אני משתגע."
"בשביל זה אתה בא לפה. שנטפל בזה. אז תספר לי במה מדובר
בפירוט. מה אתה חושב כשאתה שמח?"
"אני לא יודע. אני פשוט שמח. הכל טוב. מין מרץ כזה שבא לך
לקפוץ ולשמוח. אתה נהנה מהאויר הצח. מהעצים המועטים שעוד נשארו
ברחובות. מהפארקים הקטנים שאתה יושב בהם, מטר ממך יש קצת
פרחים, ומטר אחריהם יש כביש. מהמוסיקה. מהמחשבות. מהכל. זה
עובר. זה תמיד עובר, אף פעם לא נשאר יותר מדי זמן."
"אחרי מה מגיעים הרגעים האלה של השמחה? מה גורם להם? מה גורם
למרץ? תקח לך רגע לחשוב, להיזכר, תזכר בזמנים השמחים. אחרי מה
הם מגיעים?"
"המ, אחרי מה הם מגיעים...אני באמת שלא יכול להגיד, הם מגיעים
רנדומלית לגמרי, וזה מה שמשגע אותי! ניסיתי לחשוב, ניסיתי
להבין מה גורם לזה. אם הייתי יודע מה גורם לזה הייתי יכול
להיות במצב הזה של השמחה יותר. אבל אני לא יודע. זה כאילו
מישהו מוציא אותי מהגיהנום לשניה אחת, לרגע אחד, להראות לי שיש
משהו יותר טוב מהמקום שבו אני נמצא. להראות שאני באמת סובל
ושזה לא המצב שאליו האנושות נולדת ונשארת בו. יש משהו יותר טוב
ואני לא יכול להגיע אליו. אני יכול לטעום ממנו. כדי שאחר כך
אתייסר בגלל זה בגיהנום עוד יותר!"
"על מה אתה חושב כשאתה נמצא בגיהנום הזה? מה מייסר אותך חוץ
ממה שהרגע ציינת?"
"הלא נודע. כלום והכל ביחד. אני לא מתחרט על דברים, אני אפילו
לא יכול לומר שהייתי רוצה לחיות בדרך אחרת. אבל פשוט לפעמים
תופסים בי פחדים, מחשבות, שגורמות לי לפקפק בהכל, בחשיבות של
הכל, בכדאיות של הכל.ה כלום עדיף מזה, מהמחשבות שרודפות אותי.
מעודף המחשבות. מהעולם הזה! או העולם הזה! למה נהפך. תרבות
הצריכה זה המלך והאיוולות זה המלכה של העולם שלנו. אני עייף
מותש ומובס. אני רוצה את השלווה. ובינתיים אני רואה רק דרך אחת
להגיע אליה."
"אני ממש מצטער, אבל הזמן שלנו מתקרב לסופו. אבל אני אגיד לך
את זה. הייתי במצב שלך. אני מזדהה איתך. אני רואה את עצמי
בתוכך. באים אלי אנשים, שכבר על הקרשים, הם באים אלי כדי שאני
אגיד להם מה לעשות. הם חיים, כדי שאני אגיד להם מה לעשות. אתה
מבין את האבסורד של זה? גוויות מהלכות. אתה יודע למה? מה הביא
אותם למצב הזה? המלך והמלכה שהזכרת.
"אתה יודע למה אני חושב שאתה בא אלי? בשביל השיחה, בשביל לשתף
מישהו ברעיונות שלך. לא בשביל העצה. כי אתה לא תיקח אותה, ואני
מאמין שאתה יכול להגיע אליה לבד. אתה יודע שאתה יכול להגיע לבד
להחלטות שלך. מאסת באנשים, אני גם בטוח שעברת לא קצת מחברי
למקצוע, ושעברת מהם הלאה כי ראית שהם נתיני המלך והמלכה. יכול
להיות שתעבור הלאה גם ממני. כנראה שכן, כי אני יודע מה אתה
מרגיש, אתה שמח שסוף סוף מצאת אותי. אבל משהו, משהו שאתה לא
יכול להסביר, לא יכול לתאר, אומר לך שלא. שזה לא זה. ואתה
תעבור הלאה, עד שבסוף תעצור, עד שבסוף תראה בבהירות, מה הפריע
לך בי, ומה גרם לשמחה שלך, ומה גרם למחשבות המציפות אותך. ואז
תגיע לשלווה שאתה מחפש.
"אני חייב להגיד לך עוד משהו. אמרתי שאתה יכול לעשות את
ההחלטות שלך לבד, ואתה יכול. אבל אני מבקש ממך, לחשוב טוב טוב,
על מה שאתה עושה, ועל מה שאתה מהרהר בו. מצד אחד, יש לך
גיהינום כרגע. מצד שני, יש לך כלום.
אתה יודע מה זה כלום? אתה יכול לתאר לך מצב שבו אתה לא חושב?
לא מודע לדברים? לא מרגיש. ולא קיים פשוטו כמשמעו. העולם לא
ימשיך להסתובב אחרי שתמות. בשבילך לא. הכל ימות איתך. זה כל מה
שניתן לך, החיים האלה. אין יותר מזה. גיהינום או לא, זה לא
משנה. אתה מרגיש את הגיהינום וזה מה שחשוב. "

"אני מעדיף לא להרגיש, מאשר להרגיש את הגיהינום".

17.08.1998
פוגע ברצפה, האקדח נופל לידי, רואה דם על הרצפה. מריח אבק
שריפה.
כאב עצום עובר בגופי, לא יכול להגיד מאיפה אבל מרגיש כאב. כל
עצב בגוף שולח מסרים ואני מרגיש כאב שלא חשתי מימי. הרצפה
קרה.שומע משטרה מתקרבת, בינתיים היא רחוקה.
אולי זה אמבולנס.
כבר לא מריח אבק שריפה.
זכרונות מתחילים לצוץ, אני דג עם סבא שלי. אני זורק את החכה
ועף אחריה לנהר והוא קופץ להציל אותי כי אני לא יודע לשחות.
אני מרגיש שמחה. לא יכול לחייך לאור הזכרון אבל אני מרגיש חיוך
מבפנים.
אני כבר לא שומע את המשטרה.
הזכרון עובר ומגיע זכרון אחר, אני מחוץ לבית חולים, אחי נולד.
אני רואה אותו דרך החלון, אמי מראה אותו לי ולאבא שלי.
החיוך הפנימי נעלם, עכשיו זה תמונות חולפות למול עיני.
הדם נעלם. הכל נעלם. הכל שחור.
על מה חשבתי? לא יכול להיזכר על מה חשבתי. הזכרונות שלי
נעלמים. המילים מתבלבלות. לא זוכר מילים. יכול לחבר רק משפטים
פשוטים בראש. הרצפה כבר לא קרה. אני לא מרגיש את הרצפה. פחד
עוטף אותי, אני בבהלה אבל לא יכול לעשות כלום. כל החושים שלי
נעלמו ואני מנסה להחזיק בחוט המחשבה שעוד נשאר לי, כל מחשבה,
לא משנה על מה. טוב או רע, רק משהו שיישאר איתי.
ואני מבין, שהוא צדק.