"לירן רוצה מים?" קולה הנעים נשמע מעבר לקיר.
"לא, לא תודה" הוא משיב בענווה.

לשמוע את שניהם מדברים, או יותר נכון את דפנה לפעמים מקפיץ לי
את הלב.
אני מכיר את דפנה ולירן כבר למעלה משנה. שלשתינו עובדים יחד
באותה מחלקה בחברת החדשות, לאחרונה עברתי לעבוד תחת דפנה
בניהול תחקירים. היחסים בנינו מעולים, דפנה נותנת לי יד חופשית
בביצוע העבודה, אבל דואגת תמיד להיות בשליטה על מה שקורה.
בשעות שאין הרבה עבודה אנו גולשים בכיף לשיחות מעניינות על
החיים בכלל ובפרט, לפעמים אנו יוצאים ביחד לעסקיות קצרות בשעות
הצהריים. לפעמים סתם ישיבה על הבר עם כוס יין באמצע היום,
ולפעמים טיול קצר בשדרה. לירן לעיתים רחוקות מצטרף אלינו ותמיד
ממהר לחזור למשרד.

הסיפור שלהם די פשוט, הכירו בצבא ומאז הם ביחד, כבר למעלה משש
שנים. לירן - מעין מאצ'ו, שרירן, מתנהל בשקט על גבול האדישות,
כאילו שום דבר לא יכול לחדור את עור הפיל שלו. ודפנה,
בלונדינית חיכנית, הייתי מצפה כי בחורה כמוה הייתה מציגה מעט
מגננות כלפי הסביבה, אבל לא. כפית, מחייכת, צוחקת, נמרצת,
משתפת פעולה, מקשיבה ומבינה. ממש להתאהב.
 
אז התאהבתי. וכיוון שהתאהבתי המשכתי כרגיל.
 
אתם בטח שואלים - מי לעזאזל  הטיפוס הזה? אבל, מאז שהגעתי
לבגרות מסוימת (גיל 26 בערך - אותו הזמן שהפסקתי לשתות כמו
מטורף ולקבל את האחיזה בחיים שלי מחדש) ישנן כמה אמיתות שאני
חי לפיהן, אז שימו לב, אני לא מפרק זוגות, כלום טוב לא יוצא
מזה, כמעט כמו לחיות בשלישיה, זה תמיד, אבל תמיד מתלכלך ואחר
כך -  מתפרק ואף פעם לא משאיר טעם טוב בפה (מניסיון - לא
מאמינים לי תנסו, לא תאמינו עד כמה זה פשוט להתחיל). כמאמר
הקלישאה - ישנם הרבה דגים בים כל שאתם צריכים הוא לקפוץ לבפנים
ולהתחיל לשחות.  ובנוסף לזאת - ישנם דברים שמשאירים חותם חזק
על הלב.  הבחורה הראשונה, הפעם הראשונה שראיתי "רמברנט", והפעם
הראשונה שנכנסתי לאצטדיון כדורגל. אסור להפריע  או לשנות את
אותם דברים. ודפנה ולירן הם אותו הדבר הנ"ל, משהו בהתנהלות
שלהם אחד עם השני, ההרמוניות המובנת מעליה, שובה את הלב.

למרות שאת לירן בקושי הכרתי, מעט משיחות החולין שניהלנו על
כדורגל ועל פוליטיקה, (שנינו שנאינו את סילבן שלום ויוסי
אבוקסיס, מוזר, כי לירן אהד את "הפועל") ומעט, אבל ממש מעט
מהשיחות שלי עם דפנה, היחסים שלי עם דפנה לא הפסיקו לקבל פנים
נוספות וחדשות כל הזמן. ואם להסתכל על השנה האחרונה, דפנה
נימנת היום בין חברי הטובים באמת. לא מספיק לנו הזמן בעבודה
ואנו עוד מדברים בטלפון לעיתים קרובות גם בערב. לעיתים רחוקות
מערבים נושאים הקשורים לעבודה או מהלך החיים המשעמם שכולנו
סובלים ממנו. דפנה מתאימה בדיוק למחשבות הרצות אצלי, אפשר
להגיד הפחדים שלי לגבי ה- "מחר" וה- "עוד שנה" וה- "עוד חמש
שנים", השאיפות שלנו דומות, לא תפקידים נחשקים, לא כיבושים
נועזים, רק קרקע נוחה לסיפוק החיים הפחות גשמיים. ושנדע כי
הכול יכול להתנהל על מי מנוחות. מן חלומות באספמיא שכאלה. יש
כאלה שיאמרו.
 
היחסים איתה לפעמים היו קשים, היו רגעים כי רציתי לספר לה את
כל אשר על ליבי, אבל הצלחתי לעצור בעדי כל פעם מחדש. המחשבה
שהיום אני נמצא במקום שאני כל כך אוהב, מרוויח יפה, עבודה
נוחה, יציאות, חברים, בילויים, ודפנה החזיקו אותי מלנדנד את
הסירה.      

14-10-2004, אזכור את היום הזה כיוון שהיה היום המעונן הראשון
באותו חורף, בגלל הפיגוע בתחנת האוטובוס ברחוב "הנגב" בבאר
שבע, והיום בו קרתה הטעות הראשונה שלי מזה זמן רב.

המערכת הייתה כמרקחה. עשרות טלפונים, מאות אימותי נתונים מול
עשרות מקורות שונים, הכול צריך להיעשות בזמן קצוב עד עדכון
החדשות הבא. דפנה חילקה תפקידים ואני הייתי צריך לוודא את
המקום המדויק שבו התרחש. אולי היו אלה העננים הראשונים של אותה
עונה ואולי אין לי ממש הסבר איך קרה, שהמצאתי מיקום המרוחק כמה
עשרות רחובות, כמעט בצד השני של העיר. אף אחד לא שם לב והנתון
התפרסם. מיותר לציין את הפאניקה שאחזה את חברת החדשות.

היה זה גם היום שגיליתי איך נראה הפרצוף של דפנה כשהוא לא
צוחק. לא ידעתי להבחין בהבעת הפנים. הסתכלתי עליה, היא הישירה
מבט, הייתה  זאת אכזבה? כעס? לא יכולתי להבין. חזרתי במהרה
לעבוד, כילד קטן הנתפס במעשה ומנסה לחפות על שקרה. בסוף היום
הייתי האחרון לעזוב את המשרד.

למחרת בבוקר, הגעתי בידיעה כי הטעות תביא עימה התעסקות נוספת.
על כל טעות נדרשים המנהלים להתייחס בכובד ראש, ומחייבים לטפל
גם אם רק למראית עין. לא הרגשתי חרד למקום עבודתי, מאות טעויות
קורות במקרים כאלו חלקן נעצרות לפני השידור וחלקן הקטן לפעמים
מתפרסם. אבל ידעתי כי מחכה לי לפחות שיחה עם דפנה.
     
"היי, בוקר טוב, בא כנס." היא ישבה לאחורי שולחנה מסדרת
ניירות.
"מה שלומך הבוקר?" שאלתי בחיוך.
"חכה, חכה, אל תסיט את האש. אתה לא תמנע ממני את האפשרות
להלקות אותך על הטעות שעשית אתמול"
"אם את נוזפת בי עדיף כי תעשי זאת ללא חיוך. כל מי שרואה אותנו
דרך הזכוכית יכול לקבל את הרושם ההפוך."
דפנה התאמצה לבלוע את החיוך והורתה לי לסגור את הדלת בדיוק
שארבעה חברים לעבודה יצאו את המעלית לעבר חלל הקומה. התיאום
שירת את מה שהעבודה דרשה ממנה לעשות.
"עכשיו אני רוצה לדעת, איך הייתה היציאה שלך אתמול עם מיה?"
היא שאלה זאת ברצינות תהומית, עיניה מסתכלות בי לעומק. רציתי
לצחוק.
"אל תצחק, ואני רוצה תשובה ארוכה יחסית"
בלעתי את החיוך, מנסה להראות רציני ככל האפשר "נגמר, אם אומרים
שזה בכלל התחיל, נראה לי ששלוש פגישות כבר לא נקראות התחלה, לא
הגיוני שבחורה תרצה שאעזוב את העבודה למענה אחרי שלוש פגישות."
הרמתי את הראש וקלטתי שמץ של רעידה בגופה.
"היא באמת בקשה שתעזוב את העבודה?"
"כן"
"למענה?"
"נראה לי, אז למען מי? בטח לא למעני"
"אני לא יכולה להמשיך כך את השיחה, היכן אתה מוצא את הבחורות
האלה. נשמע לי משהו כל כך טוב לצחוק עליו בהפסקת צהריים."
"עכשיו אני יכול לחייך."
"לא" היא - חייכה, "תצא, וניפגש מאוחר יותר."
"דרך אגב" פניתי אליה כשהייתי ליד הדלת "המבט שלך אתמול, אף
פעם לא ראיתי כמוהו לפני."
"איזה מבט?"
"את יודעת, כשהסתכלת עלי כשהתבררה הטעות, זה היה כעס?"
"לא, זו הייתה אכזבה." שמעתי היסוס בקולה.
היה קשה לי מעט למצוא את המילים, אני אכזבתי את דפנה. הייתה זו
רק טעות קטנה ומסכנה איך יכולתי לאכזב אותה.
"טוב, את יודעת שלא התכוונתי?" המילים הדהדו לי בראש. לא
התכוונתי להתנצל, אבל שום מילה אחרת לא התחברה לי.

בפעם הראשונה העבודה נכנסה בנינו, ומיותר לציין כי הנושא בער
במוחי כל הבוקר. יכולתי לפנות את ראשי לעסוק רק במטלות
המינוריות, חלק המטלות החשובות יותר הצלחתי להאציל על כמה
מחברי לעבודה, ואת השאר, בתקווה שאצליח להתמודד עימן מאוחר
יותר.
את הפסקת הצהריים ביליתי לבד אם סנדוויץ' מול המחשב. דפנה
הזמינה אותי להצטרף אליה ואל לירן לארוחת צהריים, הצלחתי לצאת
מהעניין מבלי שתשים לב למתחולל בראשי. לא ראיתיה עד לסוף יום
העבודה, הבנתי מכמה אנשים כי היא עלתה לישיבה.

הערב עבר מול הטלביזיה, מדיום שאני לא כל כך אוהב, למרות
עבודתי שם. קראתי מחקרים שמצביעים על העובדה כי בעת הצפייה
בטלביזיה נרשמת פעילות המח הנמוכה ביותר, (לעניות דעתי זה
יתכן, למעט משחקים של מכבי חיפה. ואולי הפעילות המוגברת שנרשמת
אז נובעת מהריאות וממיתרי הקול). היו די הרבה טלפונים, בהתחשב
בעובדה כי לא רציתי לדבר עם אף אחד. טבע האדם מוזר מאוד, כשאדם
נמצא בצרה מסוימת כולם מושיטים לו יד לעזרה, כל יד עם הפתרון
שלה, אבל שולח היד לא נתפס למחשבה אם הפתרון שלו יכול להועיל
או להזיק (מבחינתו רק להועיל, ואולי בכלל הוא מושיט יד כיוון
שזהו הדבר המצופה ממנו). ולכן האדם שבצרה צריך להחליט בעודו
בצרתו איזו יד הוא לוקח אם בכלל. מה שאני מנסה לומר, כי אם
הייתי לוקח את עצותיהם של רוב חברי (לכול חברי יש מושג כלשהו
מי היא דפנה). והצרה הייתה בין חיים או מוות, הייתי מת עכשיו.


לכן אחרי כל הטלפונים, אינספור הפסקות פרסומות, ומסקנה שאת רוב
הכותבים בטלוויזיה צריך לשים מאחורי סורג ובריח. החלטתי כי
צריך להתעמת אם הבעיה. (זוכרים - לקפוץ למים ולהתחיל לשחות).
מחר אקח את דפנה לשיחה קצרה, לא צריך לקחת יותר מכמה דקות
להסביר לה מה אני מרגיש וללבן זאת ביחד.

את הבוקר למחרת פתחתי בשירה ונכנסתי בצעדי ריקוד לקומה, הרגשתי
כאילו עולם ומלואו מחכים לי אחרי שאשים את שקרה אתמול מאחורי.
דפנה התקרבה לשולחני.
"היי"
"מה שלומך?"
"בסדר, איחרת, חשבתי כי אולי מיה הצליחה לשכנע אותך, ולפי איך
שנכנסת לקומה אולי יש דברים בגו"
"מצחיק, מצחיק מאוד, אני מוכן לספוג בדיחות על חשבוני כל עוד
את מתחייבת לצהריים איתי."
"אפשר, זה רק אני ואתה, לירן לא יגיע היום הוא עוזר לאחיו
לעבור דירה." היא אמרה כשפניה ללכת.
"יופי, בכל מקרה רציתי לתפוס אותך לבד."
היא הסתובבה לעברי והיה לה שוב מבט שלא הכרתי. זו לא היה המבט
של אכזבה, אותו ראיתי לפני יומיים.
"תקראי לי שאת מוכנה."
היא הרימה את ראשה לומר דבר מה מסוים, ואחר הפליטה הנהון עם
ראשה לחיוב.

יצאנו לשדרה, הייתה מאין שתיקה מוזרה בנינו, דפנה מדדה את
צעדיה, מדי פעם הרימה את ראשה לראות את הכיוון אליו הלכנו. לא
סיכמנו לאן נלך, והובלתי לקיוסק בפינה לקנות קפה.
"שניים הפוך, לקחת, אחד עם אחד סוכר, והשני חזק בלי."
"אני מרגיש כי קרה משהו, בנינו, אין לי מושג מה. כאילו אכזבתי
אותך, אבל תמיד חשבתי שלא אצליח, בטח ובטח לא במשהו שקשור
לעבודה."
היא הרימה את ראשה אלי, הבליחה חיוך, והפנתה את מבטה לעבר
השדרה.
"את מפחידה אותי, את מבינה אל מה אני מדבר? קרה משהו ביומיים
האחרונים שאני לא מכיר ולא יודע איך להתייחס אליו"
"כן, אני מבינה אותך."
"מה זה? מה קרה?"
החלנו צועדים באטיות, אני מסתכל בפניה מחכה לתשובה כלשהי, והיא
בוחנת את התנועה של האנשים מסביבנו.
"אתה יודע שאני אוהבת אותך?" היא הרימה את ראשה לעברי
"כן, גם אני אוהב אותך, את חברה שלי. ואותך לא אחליף בעד שום
דבר בעולם."
רגלינו החלו להוביל לעבר הספסל. על שום מה ולמה היא שאלה את אם
אני אוהב אותה? בהחלט לא חסכתי מלהגיד לה זאת כל אימת שהתחשק
לי.
"דפנה, באמת אכזבתי קשות במשהו הקשור לעבודה? או שאנו מדברים
על שני דברים שונים."
"כן אתה צודק, זה שני דברים שונים. אבל למה היית צריך לעשות את
אותה טעות." היא נראתה כמי שמתקשה לדבר ומנסה בכוח לשמור חזק
בפנים איזו מועקה. התיישבנו על הספסל, דפנה כפופה מעט לפנים
וידה אוחזת בקושי את הכוס. היו אלה שני דברים שונים או רק
העבודה, ודי כבר עם העבודה המטומטמת הזאת, אני מוכן לעזוב אותה
כאן ועכשיו, היא בהחלט לא שווה זאת, לא דפנה ולא העבודה. ומה
כבר יכול להיות מעבר לעבודה שהצלחתי לעורר בא תגובה כזו. נראה
כי גם בתור חבר הכזבתי, אם זה היה בתור חבר היא הייתה אומרת
לי, היא תמיד אמרה לי. אז מה לעזאזל מפריע לה.

 ואז היא הגיעה, הגיעה בצורתו של אגרוף שחור שמנסה לחדור לתוך
בטני, כתפי כשלו ותחושת הישיבה לא יכלה לשמש לי כבסיס מוצק.
מבין אבל לא רוצה לדעת. היא אוהבת אותי לא כחבר, היא אוהבת
אותי כגבר, ועל שום מה ולמה, ולמה דווקא עכשיו, חודשים אני
מתנהל עם רצון לא ממומש. שומר את המחשבות לעצמי, הרגשתי כל כך
מבולבל , לא ידעתי כיצד להתנהג.  הסתכלתי לעברה, מחפש דבר מה
להיאחז בו. היא התבוננה באנשים שיושבים בבית הקפה, מנסה לסדר
את שערה המבודר ברוח.

"את אוהבת אותי?" לחשתי, מתפלל כי לא תשמע אותי לעולם. גופה
הפסיק לנוע והמבט היה שלוח למרחק, הרגשתי מרוחק מעט ממנה.

"דפנה?"  אמרתי, עדיין בתקווה שלא שמעה אותי לפני.

היא הסתובבה אלי פניה הצחורים, סמוקים ודמעה קטנה שקופה צלולה
עומדת מתחת לריסיה. נדמה היה כי הניע את ראשה בתנועה קלה מעלה
- מטה. ניקיתי את הרטיבות בעזרת אגודלי.

"אני מרגיש אותו הדבר, כלומר - אוהב אותך." היא התבוננה בי
בקשב רב, דמעה נוספת הבליחה, מדגישה את הצבע הורוד של לחייה.
"כבר הרבה זמן, כמה חודשים טובים." הרגשתי כאילו אבן ענקית
נשברה לרסיסים, אבל לא הייתה תחושת הקלה, אני יודע כי דפנה לא
תמהר לעזוב את לירן כל כך מהר, בטח לא בהחלטה מהירה ובטח לא
אחרי שש שנים.

"ולא אמרת כלום,  - בעצם מה יכולת להגיד." היה ספק כעס בנימת
קלה.

"את ולירן תמיד נראיתם לי משהו אידיאלי, אולי זה מראית עין,
אבל, לא יכולתי לעמוד בניכם - זה לא ממש אני. עם כל זה שרציתי
להגיד לך את הדברים, אף פעם לא הרגשתי כי אוכל לעשות זאת, לא
לעצמי. ובטח לא לך, או ללירן."
דפנה הנהנה בהסכמה.
"מה עם לירן?" שאלתי מוריד את מבטי מודע להפסד שאולי יתרחש
כאשר אני בכלל לא רציתי לעלות למגרש.
"לירן - לא ממש יודעת, קשה לי להאמין שהוא הרגיש את השינוי
אצלי. האסימון נפל רק לפני כמה ימים. כמה ימים לפני הפיגוע."
"את אוהבת אותו?"
"כן." גרונה הראה כי היא שוב נאבקת. "לא חשבתי כי אוכל לאהוב
שני גברים ביחד. הרבה יותר קשה ממה שתיארתי לעצמי." היא חייכה.
ואחר הרצינה "אבל אני לא אוהבת אותו כבעבר, אולי זה הזמן שעבר
ואולי זו האהבה שדעכה. לפעמים דברים קורים, וקשה לשים את האצבע
על דבר שמרגיש כי הוא הנכון. אני איתו כבר שש שנים אנו מכירים
אחד את השני כמו ספר פתוח."
היא שיתפה אותי בפעם הראשונה במשהו שקשור ללירן ולא יכולתי
לענות לה, המילים שלי התבטלו מעצמן. הרגשתי משותק ופסיבי.
רציתי להקשיב, לחבק, לאחוז בחוזקה מה שיכול להיות שלי, אבל לא
יכולתי.

"מה עושים עכשיו?" היא שאלה. היה נראה כי יותר מתמיד היא הייתה
צריכה משהו שינחה אותה.
"אני לא ממש יודע." עניתי בקושי, כל רצוני עתה היה להמשיך
ולשבת עימה על הספסל בשדרה,  ולהמתין עד שהתשובה תגיע מעצמה.
הרגשתי תחושה של אכזבה ותסכול. לא יכולתי לעמוד בשבילה. לא היו
לי פתרונות.  

דפנה קמה, אמרה משהו לגבי חזרה למשרד. קמתי אחריה וביקשתי את
שאר היום חופשי, שתרשום כי לא הרגשתי טוב. היא אמרה כי כנראה
שתעשה את אותו הדבר. התחבקנו, חיבוק שלא רוצה להשתחרר, אבל מעט
מרוחק. חיבוק שמנסה לשלות את כל החוזק הטמון בשני. נשקתי אותה
על המצח, שנינו הורדנו את מבטינו, וללא מילים נפרדנו כל אחד
לדרכו.

 ישנם מקרים שאדם רוצה מקום שאליו יוכל ללכת ולקבל תשובות,
רוב המקומות האלה הם גיאוגרפים. חלק מהאנשים הולכים לים, חלקם
צועדים ברחובות העיר וחלקם מטייל באוטו. אני הייתי צריך מקום
שבו אוכל להרגיש את האדמה. לא על מנת "לקבל תשובות" אלא כיוון
שהאדמה לא הייתה שם, הלכתי על פי תהום, לנשמה שלי לא היה כוח
כבידה, היא טיילה אי שם בחוץ, הייתי אינו רואה ואינו נראה -
מתהלך ברחובות העיר, אטום לגמרי לרחשי הסביבה, גופי מכווץ
לפנים דרך ידי לתוך כיסי. היו שתי מילים שהדהדו בראשי -
'דפנה' ו'סוף'. היה לי ברור כי דפנה לא תיפגע ביחסיה עם לירן.
אני צריך לנתק מגע. לא אוכל, לאחר מה שקרה, להתנהג כרגיל בחברת
דפנה, או לירן. כנראה שאצטרך לאסוף את הרסיסים ולהתחיל מחדש
ממקום אחר.

 לקראת הלילה חזרתי הביתה, חיפשתי מה לעשות,  לשום דבר לא היה
כוח משיכה. הראש הפסיק לעבוד והיה צריך מנוחה. חשבתי להיכנס
למיטה כשהטלפון צלצל. 'דפנה' היה רשום על הצג. לענות או לא
לענות, מה הסיכויים כי יש על מה להמשיך לדבר. אבל זו דפנה, אני
לא יכול להתעלם ממנה.
 התחלתי לבכות, היא ספרה לי כי לירן היה בבית שחזרה, הוא
הרגיש שקרה משהו, והיא לא יכלה לשמור את הדברים בפנים. היא
סיפרה לו הכול, מה היא מרגישה כלפיו מה היא מרגישה כלפי ומה
היא מרגישה כלפי עצמה. היא סיפרה כי הוא הבין, כלומר - הוא
הבין, הוא לא כעס ולא נעלב, היא סיפרה כי כבר כמה חודשים הוא
מרגיש כי היא חוותה איזה שינוי, ועד לפני כמה ימים הוא לא חשב
כי מדובר בגבר אחר. אלא תהליך התבגרות כל שהוא. הוא לא עצבני,
והוא רוצה רק את טובתה, כלומר מה שהיא תבחר יהיה בסדר גמור
מבחינתו, ברור שיהיה לו קשה אם היא תעזוב, אבל, הוא כזה אציל,
לא ניסה להטות את דעתה, מה שהיא תבחר יהיה מקובל עליו, היא
סיפרה. הוא באמת אציל, אמרתי. ומה בחרת שאלתי, והיא אמרה כי
היא כבר בדרך אלי, עוד עשר דקות היא בכניסה לעיר. היא בכניסה
לעיר, אין אדם מאושר ממני בעולם כרגע, זכיתי, קיבלתי את המתנה
הגדולה ביותר שיכולתי לקבל והיא הגיעה אלי כי מישהו כתב עליה
את שמי, ואם הייתי יודע למי אני צריך להודות הייתי שולח לו אלף
נשיקות, נשיקה אחת לכל סיבה שאני רוצה בגללה להיות עם דפנה,
אבל אני לא יודע למי לשלוח - אז כל הנשיקות הן אליך דפנה. את
לא יורדת מהקו, אנו מדברים עד אשר תגיעי לפתח הדירה, שאני אדע
שהגעת בשלום, ושלום גם לי. היו עוד עשרות מחשבות מה לעשות,
להכין משהו לאכול, (מי בכלל רוצה לאכול ברגעים כאלה). לרוץ
לעבר המכונית או לחכות ליד הדלת, לקבל אותה בנשיקות או חיבוקים
או שניהם, אבל אלו הכול תכנונים חסרים, כששמעתי את דלת המכונית
נטרקת וצליל ההזעקה הנדרכת (לפעמים זהו הצליל הכי מעצבן בעולם)
יצאתי לחדר המדרגות, נפגשנו על מדרגות הכניסה, נפלנו לזרועות
אחד השני, אני זוכר את עווית פני, לא יודע אם לצחוק צחוק גדול
של אושר או לבכות בקולי קולות. הינו ביחד.