פרולוג
אני לא בחור אלים, ממש לא, אפילו עובד עם ילדים בגיל הרך. אבל
הבחינה הפסיכומטרית הצליחה להוציא ממני דברים שלא חשבתי
שקיימים. מה שמובא לפניכם הוא תיאור של מה שאני חושב שהולך
לקרות בעוד יומיים ה 21-4-2005 יום הבחינה הפסיכומטרית.

9:00 בבוקר אני צועד דרך שער האוניברסיטה לכיוון בניין נפתלי
חדר 204. הכול מוכן מראש, הייתי פה לפני יומיים, אני יודע היכן
השירותים, היכן הכיתה, היכן אני מעוניין לשבת, היכן מכונות
הקפה למקרה שאצטרך אקסטרה קפאין (אין, יש שלוש קומות למטה
קפיטריה- חבורה של חולירות). יש בידי שלושה עפרונות מחודדים
(עדיין לא החלטתי אם חידדתי אותם בשביל הבחינה או על מנת לדקור
מישהו), מחדד, מחק, חצי ליטר מי עדן (הם פשוט יותר רטובים)
טרמוס אישי המכיל קפה מחוזק וממותק והמון אמביציה.
אני נכנס לכיתה. שתי צעירות יושבות ליד ערמת הבחינות, הצורך
לחטוף בחינה ולהתחיל לפתור בוער בקרבי. אדם נוסף ממוקם בסוף
הכיתה, כנראה שהוא חלק ממערך ההגנה של המרכז הארצי. גיחוך מהול
בכעס עולה למראה מערכת האבטחה שבמקום, תמונות מעיר הזכוכית
באוז עולות בראשי. כל מה שחסר הוא איזה לוטננט לה-פורג, אם
מכשיר אינפרה אדום שיכול לקרוא מחשבות. ממש חבורה של מטומטמים
כל המרכז הארצי, אם האבטחה והחשיבות המוגזמת למספר דפים ששווים
לתחת. הבוחנת היפה מבין השתיים מובילה אותי למקום שהיא רוצה
שאשב בו. לפחות אם הבחינה לא תלך טוב יש על מי להסתכל.
ההסברים המטומטמים מתחילים, קוראת אותם הבוחנת השנייה,
האבו-ארבע עם המראה האינטליגנטי קשה היום. אני מכיר את כל
ההסברים תודות לאורן, המורה לפסיכומטרי,  ולכן המוח שלי מתחיל
להציף באמרות שהצלחתי לספוג בכל סרטי וויאטנם, על מלחמות
וזונות וייטנאמיות. מחכה שיגמרו ההסברים ונתחיל במאני טיים.
והוא מתחיל. פרק כמותי, מעולה, שאלה ראשונה X=1 אז X=?. מה?!!
שאלת מתנה? האם כאשר X=1 אז X=1  או אולי יושנו מידע שאני לא
זוכר, כמו אולי 0 מתחפש בשעות מסוימות של היום ל-1 והולך
לסיבוב דאווין בשנקין, הבן זונה. אני הולך לתשובות ובאורך פלא
מגלה כי תשובה 1) היא 1 אבל תשובה 2) היא 0. האם במרכז הארצי
יודעים משהו שאני לא יודע. בזבזתי מספיק זמן על השאלה ואני
מהמר ומסמן תשובה 1. נקווה שהיא, היא התשובה הנכונה.
ממשיכים הלאה - "הסקה מתרשים", אני חוטף חום ואז ניזכר שוב
באורן אומר שצריך להקדיש זמן להבנה של התרשים. אם אורן מאחורי
אני ניגש לתרשים וישר חוטף בחילה. הוא נראה כמו אידרה של דג
מת. מתחת לעמוד השידרה מצוין מספר הנקירות באחוזים שעושה סגלגל
העורף במשך חצי חודשים ובמשך שנה שלמה, מעל עמוד השידרה מצוין
מספר דקירות שדוקר נרקומן במכבסה אוטומטית בכיכר דיזינגוף
בהפרשים של יממה. אני חוקר את התרשים ועונה על השאלות שלאחריו
ומקווה שבאמת, הנרקומן לא דקר יותר מ - 24 דקירות כאשר סגלגל
העורף ניקר במשך שלושה חצאי חודשים לקראת סוף השנה.
הגעתי עד פרק שלישי, עכשיו הזמן לפתוח את הקפה וללגום לגימה
חמה מתוקה של נוזל המרץ. אני מסדר את הדברים, מקפל את דף
התשובות לחצי על מנת שיהיה לי יותר נוח. האם המרכז הארצי חישב
(כיוון שהוא כל כך טוב בחישובים) האם ההסתברות להצליח בבחינה,
כל אחד ומה שהצלחה בשבילו, תגדל אם הנבחנים יקבלו כסא יותר רחב
מחצי התחת שלהם ולא יצטרכו לפתור שאלות אינפנטיליות בהסבה
לימין. ואולי הכול בגלל פסח, אבל אז מה התירוץ שלהם כשהבחינה
נערכת אחרי ראש השנה (בטח עשרה הימים הנוראים). הבוחנת
הממושקפת ניגשת אלי ופותחת את דף התשובות בחזרה. אני מסתכל
לעברה, זכוכיות המשקפיים מזכירות לי את תחתיות כוס ההיי בול
שבה אשתה את הוודקה הקפואה לאחר המבחן. היא מנסה להסביר לי כי
אולי זה יפגע בפעולת הסורק. "זה לא מעניין אותי. שלא יבדקו את
המבחן." אני מסנן מבין שיניי כדי לא למשוך תשומת לב ולהפריע.
אבל היא בשלה. "מה לא הבנת? יא חתיכת אבו ארבע" אני צועק.
עכשיו כל הכיתה מסתובבת לעברי. "סליחה, סליחה" אני מתנצל, פותח
את דף התשובות. בכל זאת יש לי אינטרס לעשות את הבחינה על הצד
הטוב ביותר.
אמצע פרק רביעי. הרבה שאלות עברו בים מאז מקרה הבוחנת. היו כמה
שאלות הגיון אפילו. אם אפשר לקרוא לזה הגיון. או שאולי מי
שקורא לזה היגיון משקר אבל אף אחד לא יודע שהוא משקר כיוון
שאין הוא משקר כאשר לא כל סביבתו אינה דוברת אמת. לא הבנתם -
תצרינו. רעשים מתחילים בכיתה. השחרחורת בספסל הקדמי פותחת
צלופן מרשרש, הבחור מאחורי מקלל כל שתי דקות. מקווה בשבילו
שהוא מקלל כיוון שהוא מצליח ולא ההפך. והבחור השמנמן לימיני
אוכל פסטה. מה?!! אני שולח מבט נוסף. כן פסטה, המפגר דופק,
באמצע הבחינה הפסיכומטרית, לא סתם פסטה. פוזילי טונה אדומה
ברוטב רוז'ה, שמנת ועגבניות. ותוך כדי זה הוא פותר את המבחן.
אני לא יודע אם לשאול אותו מה לעזאזל הוא עושה? מבחן כושר,
מבחן כושר אבל לא נסחפנו, או אולי לקלל אותו על הזמן שהוא בזבז
לי כשהייתי חייב להבין את המראה האינפנטילי הזה. הוא נוגס בחרא
הזה ופותר, נוגס ופותר, איזה אידיוט.
פרק חמישי עובר לפרק שישי, לפרק שביעי. הייתה ירידה ולאחר עליה
ועכשיו אנו בישורת האחרונה, פרק שמיני ואחרון.
הבחינה הסתיימה. הלוואי שהיה לי מגנום 44 שחור עכשיו. הייתי
דופק עשרה כדורים בצורת סמיילי לתוך דף התשובות ונותן אותו
לבקר, תסרוק את זה יאה חתיכת בן זונה מעפן. אני רץ לבר הקרוב.

אפילוג
יום שישי ה- 22.4.2005. אני יושב באוטו של מושיקו, חבר ילדות.
אנחנו בדרך לדרום לעשות את הסדר עם המשפחות שלנו. הרי הנגב
נישאים סביבנו. מחזיק גולדסטר קרה בין הרגליים, נותן לה לקרר
לי את הביצים, וווינסטון אדום ביד השנייה. קולה של שרית חדד
בוקע בלחש מהמערכת ממלא את חלל האוטו. מושיקו מדבר על עבודת
המכירות שלו. הוא לעולם לא יבין את השינוי שחל בי.