בטיולי אחה"צ שלנו נועה הייתה מתיישבת באותה נקודה על המדרכה,
חולצת את נעליה, נשענת עם ידיה אחורה ומביטה על הנמלים הקטנות
שהלכו במסלול ישר לידה. היא הייתה מדברת שעות על הקפדנות של
החיות הקטנות ועל זה שהן יכולות לסחוב על גביהן פי 2 ממשקלן.
זה תמיד הדהים אותה מחדש איך יצורים קטנים יכולים להיות כל כך
חזקים, בעוד האדם, שנחשב ליותר גדול ומאיים ויכול להרוג את
הנמלה, אפילו לא מסוגל לשאת את הסבל של עצמו. לאחר שסיימה לדבר
על הפלא היומי שמצאה בחניה שלה, היא הוציאה מכיסה בקבוק קטן
שממנו יצאו בועות גדולות ומבריקות. היה אפשר לראות את הסבל
בעיניה הגדולות כשאחת מהבועות התפוצצה. למעשה, אפשר היה לראות
כל דבר דרך העיניים שלה, הן תמיד נצצו כשהמורה לרישום לקחה
אותנו לשיעור שדה והן תמיד היו כבויות כשהיא קיבלה חזרה את
המבחן בהיסטוריה. ולמרות כל מצבי הרוח שאפשר היה לראות בעיניה,
לא תמיד יכלתי לראות מה באמת היא מרגישה. אז נכון, לפעמים היא
הייתה עצובה ולפעמים שמחה, אבל עם זאת תמיד המבט שלה כאילו אמר
שזה לא כפי שזה נראה לעין.
נועה תמיד אמרה שהכי טוב ללכת עם רגליים יחפות, כי ככה אפשר
לדעת איך באמת האדמה מרגישה. כל פעם שהיינו בחוץ היא נהגה
לזרוק את נעליה, שהיו קשורות אחת לשניה, על כתפיה וללכת יחפה.
היא עצמה את עיניה, ושפתה העליונה עלתה עד לקצה הלחי הימנית אל
תוך חיוך שובה והיא לקחה נשימה עמוקה, מרגישה בכל תא בגופה את
המדרכה החמה. אחרי שעברה את הטקס של חליצת הנעליים, היא הייתה
רצה ברחוב הריק קדימה וחזרה אליי, כשתלתליה הכתומים רודפים
אחריה, כאילו מפחדים לאבד אותה.
ונועה לא התרכזה במדרכה שהייתה מחוספסת, או חותכת, והסיגריות
שנתנו לכפות רגליה כוויות, והמחטים ששרטו, ושאנשים הסתכלו
ודרכו עליה לפעמים עם נעליים כבדות, כי אם לאדמה לא איכפת, אז
למה שנועה יהיה?