הוא שוב רעד, מצפה לעונש שלו. זה לא איחר לבוא. הוא צרח בעודם
מצליפים על גבו בחוזקה עם השוט. "שוט הברזל", הם קראו לו.
הברזל היחיד שהוא הכיר היה ליבם, לב פלדה. כשההצלפות הסתיימו
הוא נפל ארצה על בטנו, אך מבט קר מצידם אילץ אותו להסתובב
ולחוש את החריצים הצורבים שעל גבו, רק כך יכול היה להבין את
המשמעות האמיתית של העונש. אפילו אחרי משהו כמו ארבע שנים -
הוא לא התמיד בספירת הזמן - העונש היה הדבר האכזרי ביותר. לא
רק מכות, אלא גם הבנה. הבנה שהוא לבד, מחכה למשיח שאינו קיים,
מתפתל בין הרגבים, מנסה לשרוד, אבל יודע שהוא לעולם לא יצליח.
הם נעלמו. הוא הסתובב שוב ונשם נשימה עמוקה. הרחוב היה ריק,
אבל הוא ידע שברוב החלונות ישבו בני-אדם והסתכלו איך הוא מושפל
עד עפר. העפר שנמצא היה מתחתיו באותו הרגע. אפילו כסף לכביש
נורמאלי לא היה לעירייה בשביל החלק הזה של העיר. "רובע
הרוחות", כולם אמרו, רובע הרוחות של דינקס. למען האמת, הם צדקו
- כל התושבים ברובע התהלכו כמו תחת טראנס. לא דואגים לעתיד,
מקבלים את העונש שלהם בקלות רבה כל כך - הוא לא יוכל להגיע
למצב כזה אפילו אם זה יעלה לו בחייו. בעצם, אין לו כבר חיים
לתת. כמה אגלי-חיים נשארו לו, האדם היחיד ברובע שהוא בעל חיים,
למעשה. רק הוא עוד צרח. אחרי שנתיים הבין שהוא נידון למוות
איטי וכואב, כואב מאוד.
הוא חייב לצאת מכאן. לא איכפת לו לאן, רק שהם יסתלקו, שיפסיקו
להכאיב לו כל פעם מחדש, אבל הוא ידע שהם ימצאו אותו בכל מקום.
הם ירדפו אותו לנצח, עד שימות, דבר שכנראה לא ייקח הרבה זמן.
כמה זמן בן-אדם יכול להחזיק מעמד במקום הזה, שלושה או ארבעה
ימים? איך הוא הצליח להתרגל? גבו החל שוב לצרוב כשחשב על העונש
הקודם. הקודם היה פחות גרוע: הצלפה או שתיים, ומחשבות. הרבה
מחשבות. הרגעים היחידים שחש בהם חרות מסוימת היו הרגעים נטולי
המחשבות שהיו לו, רגעים מעטים מאוד, אך הם אלה שהצליחו לשמור
על טיפות השפיות שעוד נותרו לו, והבקבוק מתרוקן מיום ליום,
טיפין-טיפין. עוד מעט יגיע לטיפת דמו האחרונה. הוא חש כטיפה
בים, אם להשתעשע במשחק המילים שהמציא. בודד בין כל האנשים חסרי
החיים שלעיתים נדירות נראו ברחוב ליותר משנייה.
הוא ניסה להיזכר בזמן שבו לא היה אסור, אבל לא הצליח להגיע
אפילו לשבב-זיכרון מהחלק של חייו הקודמים, החופשיים, שנגמרו
לפני ארבע שנים. לפתע זה הכה בו, כמו הצלפת "שוט הברזל". הוא
חייב לברוח. לברוח מכאן, מ"רובע הרוחות", מהאנשים
הכמעט-מסוממים שסבבו אותו, מהעיניים שרדפו אותו לכל מקום, אבל
בעיקר מהם. הוא צריך להסתלק, להיפטר מהמחנק התמידי ולצאת מכאן,
מהר. רק מוצא אחד היה מהרובע, והוא "רחוב השוטים". רחוב השוטים
לא היה שייך באופן רשמי לרובע, אבל חיו בו רק הצוענים. "הם
מעלים קורבנות, רוצחים אנשים, עושים טקסים לשטן," סיפרו תושבי
העיר דינקס. אף אחד לא התקרב אל הרחוב, והוא עצמו חשש מפגישה
עם צועני, אבל מה כבר יכול להיות יותר גרוע ממה שקורה כבר ארבע
שנים?
הוא התרומם בזהירות, חש כאב כשהזיז מעט את הגב, ונאחז בגדר
שיחים סבוכה שגדלה פרא מאז ומעולם. הוא גרר את עצמו לאורכה
ובסופו של דבר - בסופה של הגדר - הצליח להתיישר ולצלוע. קצה
השכונה. מה הוא עושה עכשיו? מרחוק שמע מוסיקה מכשפת וקולות
צחוק צווחניים, שהגיעו, כנראה, מהתאספות של דיירי הרחוב. רחוב
השוטים. איך אפשר לעבור את הרחוב בלי שירגישו בו? כשהתחיל
לצלוע, קלטו עיניו את האספה. הצוענים ישבו על ערימות אבנים
וקרשים, לבושים במגוון בגדים ססגוניים ומסיכות ועטויים
בתכשיטים רבים. אחד מהם הבחין בו.