אני עוצמת את עיני ורואה גיאיות מוריקים ושבילי עפר.
אני שומעת את קולות צחוקנו כשרצנו וצעקנו את הטבע השופע ובולע
אותנו לתוכו. אני רואה ילדים מובילים סוס בעליה ונזכרת איך
היינו צריכות להפסיק לשיר עד שהם יעברו.
עוד בעיניים עצומות, אני חשה את הרוח הקרירה המלטפת מתחת
לאינספור כוכבים בשמי צפת ושומעת שיחות על חלומות, שאיפות וסתם
דברים קטנים וגדולים שמשמחים.
מציף אותי טעם החופש הקסום אותו ידענו ולא עוד.
כשאני פוקחת את עיני אני נתקלת בקירות הלבנים של דירתי הקטנה.
אם אני פותחת את הדלת, נגלה אלי חדר מדריגות מאובן.
מחלוני נשקף הבניין ממול ואני רואה ישר לתוך סלון דירת
הסטודנטים המקבילה לדירתי. ברחוב הסואן, תנועת מכוניות אל תוך
הלילה ולאן שלא מסתכלים רק בטון, לבנים ואספלט ובטון ולבנים
ואספלט.
הבניינים נראים כאילו מתקרבים לכיווני והקירות הולכים וקטנים.

האוויר רווי עשן המכוניות עומד באפי וממאן להיכנס.
הירוק היחידי שיש כאן נשקף מהרמזור בצומת הקרוב דרך מרפסת
הכביסה.
כבר שעתיים שאני יושבת על התיקרה (כי נמאס לי לטפס על הקירות
ולרדת) ומסתכלת בחרדה על ערימת ה"דברים לעשות" שעל שולחני. מתי
זה יתחיל - "החיים האמיתיים"?
אני יוצאת לרוץ עד שאני אתפוס את החופש...