ההורים שלי נסעו לסוף שבוע עם אחי הקטן. אחי הגדול נשאר לסגור
שבת בבסיס. היה לי את הבית לבד. רק נאור ואני. קבענו ב-11,
כמובן שהוא איחר והגיע רק ב-12, אבל אני כבר רגילה לזה. הייתי
קצת בדיכאון, במקום לשבת לידי, הוא יצא למרפסת לעשן. אני כל כך
שונאת כשהוא עושה את זה. אני שונאת כשהוא מעשן. הלכתי לחדר,
הייתי כל כך עייפה. הדלקתי את המערכת, שמתי קאונטינג כדי
להירגע קצת. נשכבתי על המיטה, חיכיתי שיבוא אלי. אבל הוא לא
בא. הוא התיישב בסלון לראות טלוויזיה. לאט, לאט נרדמתי, מרגישה
שאני שוב שוקעת בעולם הסיוטים שלי. והינה שוב אני מתייצבת מול
מישהו הרבה יותר גדול ממני, הרבה יותר חזק, מפלצתי. הוא תופס
אותי בידיי ומצמיד אותי לרצפה, המדרגות מכאיבות לי בגב. אני
צועקת עליו שיפסיק, חוזרת וצועקת 'לא', אבל הוא לא שומע אותי.
"גלי !"
התעוררתי בבהלה.
"הבהלתי אותך ?"
אני בוחנת את הסביבה המוכרת של החדר שלי ואת הפנים האהובות של
חבר שלי שהדאגה שלו נחרצת על פניו. "לא, לא" שיקרתי. "שקרנית"
הוא חייך חצי חיוך והעביר את ידו בעדינות על גבי. "אני מצטער
שהערתי אותך. פשוט רעדת כמו עלה ברוח ואני לא יכול לראות אותך
ככה". עכשיו היה תורי לחייך חצי חיוך. "בואי, תשתי משהו" הוא
קם מהמיטה והלך למטבח. אחרי שניות ארוכות, כשעולם המציאות שחדר
לחלום חזר להיות עבר שחור, קמתי והלכתי גם אני למטבח.
הטלוויזיה צעקה שירים מהסלון וראיתי אותו עומד לו שם במטבח, שר
לעצמו, מכין לי שוקו חם עם שני סוכרזית.
לאחר שנרגעתי, הלכנו לחדר, שמנו מוזיקה ונכנסנו לאווירה.
נשכבנו על המיטה, מחובקים, מתנשקים, מלטפים. התקדמנו בקצב
אדיר, אך בעדינות. הרגשתי את ידיו על כל גופי, את השפתיים שלו,
אותו. נהניתי מכל רגע. לאט, לאט ירדה החולצה שלי, אחריה החולצה
שלו. חזייה, מכנסיים, תחתונים.. "נאור ! רגע.. אני לא יכולה".
עצרתי את ההתלהבות של שנינו.
"אני מצטערת" לחשתי כאילו לעצמי. "על זה רציתי לדבר איתך" הוא
ליטף, "גם אני לא יכול". "מה ?" הייתי מופתעת. הרי הוא רוצה את
זה כל כך, מה פתאום הוא אומר שהוא לא יכול ? "אם את לא יכולה
אז גם אני לא יכול. אני לא רוצה ללחוץ עלייך". חייכתי אליו
חיוך אוהב, חשבתי שבזה זה נגמר. כמה שטעיתי.
"למה ?" הוא שאל.
"למה מה ?" לא הבנתי.
"למה את לא יכולה ?"
"אני.. אני מפחדת"
"ממה ? מהריון ?" הוא ניסה להבין, "אמרתי לך, יש לי קונ.."
"כן, אני יודעת. אבל זה לא רק זה. זה חלק, אבל זה לא רק זה.."
"אז מה עוד ?" הוא התחיל ללחוץ. "אני מפחדת ש.. שא.."
"ש-מה ?
פשוט תגידי !" "אני מפחדת שאני אגיד לא ואף אחד לא יישמע.."
אמרתי והפניתי את גבי. "אוי גלי, אין לך מושג עד כמה האוזניים
שלי גדולות בשביל לשמוע אותך".
קמתי בחדות והתיישבתי על המיטה, אוספת אליי את הסדין בכדי
שיכסה את כל המקומות שכוסו קודם לכן על ידי הבגדים המכסים
עכשיו את הרצפה. הרגשתי איך הדמעות חונקות אותי, עולות לעיניי
וזולגות החוצה אט, אט מחוסר מקום.
"אני מצטער גלי. אני מצטער". הוא קם אחרי. "אל תבכי. בבקשה"
הוא ליטף את דמעותיי, כאילו מבקש להחזירן לתוך עיניי. "את רואה
? אני תמיד עושה לך את זה".
"זה לא אתה !!!" התפרצתי, "אתה לא מבין ? זה אף פעם לא היה
בגללך ! זה תמיד היה בגללו ! זה הוא ! זה הוא.." נשברתי מהעבר
ומההווה כאחד. הדמעות כבר לא ביקשו לצאת אחת, אחת, הן פשוט
התפרצו החוצה. "אני מצטער גלי, אני כל כך מצטער" הוא קם והתחיל
להתלבש, לקח את התיק שלו ובא להגיד לי להתראות. "אל תלך" לחשתי
בתחינה "אל תלך". "אני מצטער גלי". "לא.." התחננתי, "אל תלך".
"אני חייב" הוא התיישב על המיטה, לבוש מידי ליד המערומים שלי.
"סלחי לי גלי, סלחי לי" הוא התפרץ בחצי בכי וחיבק אותי חזק,
טומן את ראשו בבטני "אני מצטער" הוא ילל. "מה ? על מה ?" לא
הבנתי מה פשר התפרצות האשמה הזו. אחזתי בראשו, מפנה אותו אלי
ומבטי מבט שאלה. "אני עדיין חושב על שי" הוא לחש והשפיל מבטו.
'מה ?' חשבתי לעצמי 'איך הוא מעז ?'. הוא ניסה ללטף את פניי
שוב, העפתי ממני את ידיו, שבאותו רגע היו כמו ידי זר. "לך"
לחשתי, בולעת את הדמעות, מלאת גאווה "לך".
והוא הלך.
יכולתי לראות אותו יוצא מהחדר, פותח את דלת הכניסה ונעלם.
הרגשתי זולה. שכובה על המיטה, מכוסה בסדינים ובוכה. 'למה..?'
סוף שבוע מגיהנום עברתי באותו סוף שבוע והכול בגלל שהוא לא ידע
להסביר את עצמו.
יום אחרי הוא התקשר אלי וביקש שניפגש. "אין לי מה להגיד לך"
אמרתי בתקיפות. "אני חייב לדבר איתך גלי, בבקשה" "אין לי מה
להגיד לך" חזרתי. "רק תפגשי אותי. אני רוצה לדבר איתך". השתיקה
הארוכה שלי הייתה אכזרית, גם כלפיו וגם כלפי. במשך דקות ארוכות
שתקתי בטלפון ואז הפטרתי לעברו "טוב. מתי ?" "מתי שאת רוצה"
הוא התחנף. "נו! מתי ?" הייתי עצבנית וחסרת סבלנות. "בעשר ?"
הוא שאל בהיסוס. "טוב. איפה ?" "איפה שנוח לך" "נו תפסיק. תגיד
איפה !" "בקניון החדש ?" "טוב. בקניון החדש בעשר. ביי" אמרתי
בקרירות וניתקתי, לא מחכה אפילו לשמוע את הביי שלו ואת קול
הניתוק שלו. כל הדרך חשבתי לעצמי 'אוי לו אם הוא מאחר, אני לא
מחכה לו. אפילו לא דקה אחת.'
הגעתי לקניון, ראיתי אותו יושב שם ליד אחד השולחנות, מבואס
מהחיים. מולו 2 קופסאות סיגריות, אחת שהוא קנה ועדיין לא פתח
ובשנייה נותרה סיגריה אחת בודדה. אותה קופסה שאתמול בלילה
הייתה מלאה. באתי, התיישבתי מולו, לא טורחת אפילו להסתכל עליו,
פשוט התיישבתי וחיכיתי שיתחיל לדבר, הרי אני אמרתי לו שאין לי
מה להגיד לו.
אחרי רבע שעה של שתיקה, הרמתי מבט עצבני, נעצתי עיניים קרות
ושאלתי בעצבנות "נו, אתה הולך להגיד משהו ? אני אמרתי לך שאין
לי מה להגיד לך." "אני מצטער" היה לו קול של ילד קטן שאמא שלו
נזפה בו. גלגלתי עיניים וגיחכתי קלות "יופי". ניסית כמה שיותר
להסתיר את הכאב שכמעט והצליח להסתנן החוצה בדמות דמעות. ניסיתי
להסתיר עד כמה באמת נפגעתי ממנו, הרי נשבעתי לעצמי שלא יפגעו
בי יותר. לא יפגעו בי יותר. לא יכולתי אפילו להסתכל עליו,
הסתכלתי על האנשים שעוברים. מפנה לו גב, או כתף, העיקר לא
פנים. "אם את רוצה, את יכולה ללכת. אני לא מחזיק אותך כאן."
הוא אמר בהתנצלות. "לא ! אני לא רוצה ללכת !" התפרצתי עליו
בחוסר סבלנות "באתי, אוקי ? עכשיו אם יש לך מה להגיד אז תגיד
!".
"תראי.." הוא התחיל "כל מה שאני יודע זה שאני לא יכול לחיות
בלעדייך" give me a break - זה כל מה שיכולתי לחשוב. "אני לא
רוצה להיות תחליף" סיננתי, לא מצליחה להסתיר את הטון הפגוע
שלי, איך יכולתי ? אתמול הוא אמר לי שהוא עוד חושב על האקסית
שלו והיום הוא אומר לי שהוא לא יכול לחיות בלעדי. כן בטח !
"זה מה שאת חושבת שאת ?" הוא הישיר מבט אל עיניי.
עוד גיחוך וגלגול עיניים מצידי "לא.." מלמלתי בציניות גוברת
"בכלל לא".
"גלי, כל השבת ישבתי בחדר שלי, כבר רציתי לקחת את הרובה ולתקוע
לעצמי כדור בראש בגלל שאני כל כך טיפש. אבל פחדתי שזה יעיר את
ההורים שלי" הוא סיים במין גיחוך עצוב ומיואש.
"מה אתה רוצה ממני נאור ?!" הרגשתי שאני נשברת.
"תראי, שי כל כך פגעה בי, אני עדיין חיי את הכאב שלה. את הכאב
שהיא השאירה בי".
פתאום הכול נהייה ברור יותר. הוא לא התכוון שהוא עדיין אוהב
אותה, הוא התכוון שהוא עדיין חיי את הכאב שנגרם לו ממנה. תחושה
שאני מכירה יותר מידי מקרוב. אני עדיין חיה את הצלקות שאייל
השאיר בי. עליי.
"רק אותך אני אוהב גלי"
למרות שהבנתי אותו, לא יכולתי לשמוע את המשפט הזה ממנו עכשיו.
הכול נראה כל כך מזויף.
"אז מה ? את רוצה להיפרד ? " oh my god ! זה הדבר הכי דבילי,
הכי חסר טאקט והכי
צפוי שהוא יכול היה להגיד באותו הרגע.
הוא היה כל כך פגוע, הוא כל כך הצטער. ראיתי עד כמה הוא היה
מיואש מפליטת הפה שלו אתמול. לא יכולתי לראות אותו ככה. מצד
אחד רציתי את הזמן שלי להיות פגועה, את הזמן שלי לכעוס. אבל
מצד שני ידעתי שאם אקח את הזמן שלי, החור בינינו רק יגדל.
הסתכלתי עליו, שמתי את ידי על ידו ושלחתי חיוך סולח. הוא תפס
את ידי בחוזקה, כאילו לא יהיה מוכן לעזוב אותה לעולם. כאילו לא
יהיה מוכן לעזוב אותי לעולם.
הוא הסתכל עלי וחייך חיוך מתנצל.
"טוב, מה ? עושים משהו או שנשארים כאן ?" שאלתי בפשטות, כאילו
שום דבר לא קרה. ידעתי שמבחינתי זו טעות, הייתי צריכה עוד זמן
לרפא את האגו הפגוע שלי, אך ידעתי שככל שאקח לעצמי יותר זמן,
הוא, עם כל דקה שעוברת, יאבד כל זכר לאגו שגם ככה אין לו. אז
הקרבתי מעצמי, בשבילו אני מוכנה לעשות כמעט הכול. כמעט הכול.
לקחתי את היד שלו ופשוט טיילנו, בלי מטרה מסוימת, סתם ללכת.
ההרגשה הייתה מוזרה, כן, הלכנו יד ביד, אך היינו כל כך רחוקים.
אני בתוכי עוד כעסתי והוא הרגיש שלא סלחתי לו כמו שצריך.
עצרתי. אי אפשר להמשיך כך. הסתכלתי עליו, הוא היה מופתע, לא
ידע למה לצפות. עזבתי את היד שלו, פניו נפלו. חיבקתי אותו חזק,
חזק, עם כל האהבה העצומה שיש לי אליו. הוא היה המום לרגע ואז,
חיבק אותי, לא עזב. הצמיד אותי אליו ולחש כאילו אל עצמו "אני
אוהב אותך".
היינו קרובים. גלי ונאור, נאור וגלי. יד ביד, בלב אחד, רק
שנינו מול כל העולם. מול העבר שלי, מול העבר שלו. ביחד.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.