השיר נכתב עת ישבתי, מיואש, על הרצפה של תחנת הרכבת "ההגנה"
בתל אביב. רציתי לנסוע צפונה, אבל לא יכולתי לעשות את זה בלי
החוגר שנשאר בצפון, בבית של חברה שלי.

הו, זרימה נלוזה
את, שהרגע הוא לך אלוהים
ששוכחת עבר ופוסלת עתיד
ששואפת להיות חופשיה לתמיד

הו, זרימה משכרת
את, שאינך רואה דרך אחרת
שאינך אחראית, שאינך מחשבת
לולא את, הייתי עכשיו ברכבת
בדרכי לצפון
בדרכי אל עברך
כדי לסגוד לך שנית, להתאחד עמך
כדי לשכוח עתיד והווה ועבר
את סחפת אותי אז - ועכשיו, מה נשאר?
שני בדלים של סיגריה שוכבים בין רגליי
אין לי כסף ביד, וצרים צעדיי

לו הייתי חושב, רק לרגע אחד
הייתי תופס את החוגר ביד
מכניסו אל כיסי, ועכשיו מוציאו
משתמש בו למה שנוצר בשבילו
כדי לנסוע חינם ברכבת

עכשיו, לעזאזל, אני יושב כאן בודד
ועם חוסר האחריות שלי עליי להתמודד
אם אבכה או אצחק, כבר אין זה משנה לי דבר
לא נסעתי
את מה שרציתי הפסדתי
לא חשבתי, אבוי! לא תכננתי
שכחתי

ועכשיו מחשבות לי רצות בראש
מעצמי להשלים עם טעותי אדרוש
לא אתן לעבר לבאסני עוד
ולקראת העתיד אשתדל ללמוד
שדברים חשובים יש לשמור היטב
ולא לשים בצד, ללא תשומת לב