אני צאן. שעייף מלכת. זקוקה לרועה שינחה, בפיתולי החיים.
ואולי, כמשה, ירימי על כתפיו, בוטח, חזק, מסוגל. בעיקר להנחות
אותי. אבודה, חסרת אונים, כואבת. רק שיראה את דרכי. ואלך.
               
מבכה חרישית את מותי האיטי. בדרמטיות מיותרת, מעושה, קרובה
להכריז על קיצי. קץ הכוח והסבלנות. קץ היכולת. לספוג. רוויה
כולי. צריכה מנוחה. לעצום את עיניי בבטחה. מתוך ידיעה, הכרה
עמוקה, שיש למה להתעורר, שיש עוד תקווה בשבילי.
לא אבד אף אחד ממשי. ואולי פה טמונה העצבות. אולי זוהי תמונתי.
החוסר. החסך. מעניין מה יחשוב ההוא שיקרא. האם תסתדר לו דמותי
עם האמת שבי? הכאב? העצבות? רוצה להאמין שההוא שיקרא ידע.
אותי. על כל רבדיי, ופחדיי, בעיקר אמיתותיי.
                       
מוזר, שאת האמיתות הגדולות אני כותבת מול צג קר ומנוכר, ידי
בוטחת, אמיתית מתמיד, מוחי צלול, יודע את שעליו לדעת ולהוציא.

אם תסתכלו ברחמים, אחזיר מבט של בוז. לא רחמיכם הם שיישאוני
הלאה כי אם הכוח שתטעו בי מתוך ידיעה שאתם מאחוריי. אל תאמרו
דברי נחמה. מיותרים הם. יודעת לומר אותם בעצמי. היו אמיתיים,
כך אעדיף אתכם, כי עם עצמי אינני מסוגלת להיות אמיתית לחלוטין.
אני זקוקה לאמת הכמוסה שלכם, שתוביל אותי הלאה, וגם אם עצוב
הדבר, זאת המציאות. שלי.