אתמול הלכנו להופעה חיה. היא ממש זזה ונשמה, יש לה ידיים
ורגליים ואפילו שמענו קולות מידי פעם.
נסענו בפיאסטה הישנה כל הדרך לקיסריה ושמענו משינה בקסטות כי
בפיאסטות ישנות אין רדיו דיסק.התלבשנו שחור וג'ינס בנוהל,קנינו
בדרך כמה בירות ועישנו את עצמנו למוות. בדרך נתקענו בפקקים ליד
נתניה,עם ישראל בהסטריית "איקאה" בכביש ממול ראינו את החוזרים
עמוסים ברהיטים מקופלים בתוך קופסאות, עכשיו יש להם דפי הוראות
כיצד לבנות סלון, מבטח ופרגולה בחצר. רק שאין להם חצר,יש להם
מרפסת כביסה שבימי העצמאות הבאים עלינו לטובה הם ממנגלים כמיטב
המסורת אז המרפסת הפכה לחצר. יש להם דשא מפלסטיק פרוש על הרצפה
וגמדים קטנים שקנו במשתלה בחצי מחיר , הם יושבים ליד מכונת
הכביסה ושומרים על הלבנים שלא יתערבבו עם הצבעוניים. לפעמים
הגמד התורן נרדם בעמידה אז החולצה הלבנה של  האבא ששמורה רק ל
"אירועים מיוחדים" הופכת לוורודה אבל היום יש בזה שיק, מישהו
באיטליה החליט לפני שנה שגברים בוורוד וסגול זה יפה, ואם כל
כוכבי כוכב נולד הולכים בצבעים ססגוניים אז בעוד שנתיים שלוש
האבא ילך לאירוע מיוחד עם חולצה בצבע פוקסיה. ממשיכים לנסוע,
הפקקים משתחררים ועוברת בי תחושת קנאה באוכלוסיית התושבים של
האזור הזה, הכל כל כך ירוק  ויש מרחב נשימה. אנחנו גרים בעיר
צפופה, השכנה ממול שיש לה שעות קבועות בהן היא מעשנת סיגריה
בחלון משתתפת אתנו באופן קבוע בארוחת הערב המשפחתית . אנחנו
מתיישבים, מעמיסים על הצלחות מכל טוב והיא מעשנת, לעיתים אנחנו
שולחים לה מבט לשלום ולעיתים רחוקות יותר היא אף מברכת אותנו
לתיאבון. ברקע אנחנו שומעים את האמבולנסים בדרך לביה"ח הקרוב,
ישנן פעמים שההבהוב האדום מתחלף בכחול שנוסע לעבר שכונת המצוקה
שנמצאת חמש דקות נסיעה מאתנו. אפרופו שכונות מצוקה, אנחנו
נכנסים לקיסריה שם לא שמעו על מושג כזה. יש להם מגרשי גולף
פרטיים ומכוניות קטנות שבהן הם נוסעים בכל השטח כי זה נורא
רחוק. חדל קנאה אני אומרת , כל איש וגורלו הוא ולסיום מבטיחה
לעצמי שיום אחד יהיה לי אוטו קטן למגרש גולף משלי. נכנסים
לאזור האמפיתאטרון היפיפייה ,מהר מאוד אנחנו מבינים כי המקום
בו אנחנו עומדים כרגע הוא החנייה הכי טובה שנמצא, מרימים הנד
ברקס ויוצאים לדרך מתוחזקים בבירות שהבאנו, בטח נגמור אותן עד
שנגיע לכניסה. המוני אנשים הולכים בכיוון אחד ובצדי הדרך
מוצבים להם דוכני אוכל " נקניקיות ! נקניקיות או לא להיות "
המוכר צועק בתקווה להשיב את תשומת ליבנו לעובדה שהוא קיים.
מעיפים מבט ומחליטים להמשיך. בלי הנקניקיות. מגיעים לבדיקה
הביטחונית, סרגיי מעיף מבט לתוך התיק שלי ומפשפש "לא מכניס
בקבוקים ומצלמות" אומר במבטא כבד. אני מסמנת לחבר'ה להיפטר
מהבירות ונכנסת פנימה. ברקע מוזיקה חזקה, המצב רוח עולה ואני
מרגישה את האדרנלין בהתאם. תופסת ביד חברה ולה זה ברור, הולכים
לשירותים דקה לפני שההופעה מתחילה. מחוץ לתאים עומדות עשרות
בנות וממתינות, בוחנות עצמן במראה בפעם האלף מאז שיצאו מבית,
מתייפות ומושכות חולצה מטה,מגדילות מחשוף. ההופעה מתחילה, היא
צועקת, מתנשפת. הלהקה עולה להדרן פעם שניה, נותנת להופעה נשימה
אחרונה. הסולן אומר להתראות, שלום ,זה לא נגמר.