להלן הסיפור שלי מסורטה (בוליביה), מטרק של שלושה ימים בשם
"לגונו גלאסייר", טרק קשה (עולים לגובה של 5000 מטרים בשביל
לראות חתיכת קרח מסריחה), והזוי ביותר.
הגענו אל המחנה, ארבעה חבר'ה, בשעה חמש בערב והקמנו מאהל.
אכלנו, שתינו ואז, נשלף הג'וינט. אני לא יודע מה גרם לי לעשן
אותו (אולי בגלל שאני סטלן תחת), אבל אחר כך הגעתי לשיאו של
הטרק, הכניסה לשק השינה. להלן שלבי המבצע:

א.שלב ההגעה לאוהל: הגעתי (בקושי) לפתח האוהל, שם גיליתי
ששכחתי לפתוח את השק"ש. לאחר טפיחה קלה על המצח (לאות
אידיוטיזם מטורף), ניגשתי לחבילה המקופלת מולי.
הרמתי אותה, מביט עליה בחוסר אמון, כאילו כרגע הרמתי כלב
פינצ'ר קטן שצריך לפתוח אותו.
לאחר שעיכלתי (בעקבות קור של מינוס חמש מעלות), שהפינצ'ר הנ"ל
הוא מקור החימום הלילי שלי, הגעתי למסקנה שאין בררה אלא לפתוח
אותו.

ב. שלב הוצאת השק"ש: הסתבכתי כשעה וחצי בערך עם החוט, עד
שלבסוף (בהרגשת סיפוק עילאית, תוך טפיחת שכם קטנה אך מסובכת)
הצלחתי לשלוף אותו כשברקע עולה לי בראש מנגינת הקוסם ששלוף שפן
מהכובע (טן, טן, טנה, נה,נה, טן,טן, טן,טן, טנה, נה,נה, נה,נה,
טן,טן, טרלה, ללה, לה,טרן, טהלה, לה,לה, לה,טרן, טרן,טרן,
לה,לה) ובמשך זמן שלא נגמר, מצליח (בתחושת סיפוק שנייה, תוך
עוד טפיחת שכם קלה) להוציא את האביזר מכיסויו.

ג. שלב פריסת השק"ש באוהל: זרקתי את השק"ש בפנים והתפניתי
לסגור את האוהל עצמו (סיפור נפרד, בדרך כלל שלושה ריצ'רצ'ים,
מאד, מאד קשה, מאד) ואז, ניסיתי להיכנס לתוכו, לא לפני שגיליתי
שפרסתי אותו כשכיוון הרגליים כלפי מעלה, ולכן צריך להופכו
(ובדרך לחטוף את כל הריח של הרגליים בפנים). ההפיכה הינה משימה
מסובכת, שכן אני כבר שוכב על השק"ש ואין מצב לקום (קשה...)
ולכן ההפיכה מתבצעת באיטיות, תוך כדי זה שאני על השק"ש.
ברגע שרציתי להיכנס לשק"ש, גיליתי שהוא בעצם הפוך ושאני שוכב
על הצד השני של הכובע, ולכן נאלצתי להתגלגל ממנו ולהופכו
שוב...

ד. שלב הכניסה לשק"ש: לאחר שהשק"ש פרוס ומסודר, הגיע הזמן
להיכנס. פתחתי את הריצ'רץ', כשאני לא מבין מי האידיוט ששם את
הפין שפותח אותו בצד הפנימי של השק"ש. לאחר שגיליתי (בפוקס),
שניתן לשלוף את הפין כלפי חוץ, גברה התלהבותי ופתחתי אותו עד
הסוף. נכנסתי לשק"ש, ואז התחלתי לנסות לסגור אותו. מכיוון
שהריצ'רץ' פתוח עד הסוף, הקושי לסגור אותו עולה לאין שיעור
(אפילו לעשות את זה "סחי" זה בלאגן). אחרי חצי שעה של ניסיונות
וכישלון טוטאלי, השלמתי עם זה שהלילה (שוב) אשן בשק"ש פתוח
ואקפא מקור. תוך קללות הנחתי את הראש בתוך הכובע החם.

ה. וחוזר חלילה: לאחר שהתרווחתי בפנים וטמפרטורת הגוף שלי עולה
לקצת מעל האפס, הרגשתי כאב חד באזור שלפוחית השתן. נזכרתי
בשבעת כוסות התה ששתיתי היום במהלך הטרק. קולות מפלי האיגוואסו
עולים בזיכרוני ואין לי בררה אלא לצאת ולהטיל את מימיי.
אחרי שהצלחתי לצאת כבר מהשק"ש, גיליתי שצריך לצאת גם מהאוהל
(שלושה ריצ'רצ'ים, שכבר הספיקו לקפוא למוות), ותוך בעיטות קלות
ברוכסנים ממיס את הקרח ויוצא (והכל מלווה בקללות לכל מי שרק
עולה בזיכרוני, החל ממי שהמליץ לי על הטרק, וכלה באמא של האמא
של האמא שלי, שבגללה נולדתי והגעתי למעמד זה).
אחרי שכבר הצלחתי לעמוד, השתנתי, חזרתי לאוהל, סגרתי את הזוועה
של הריצ'רצ'ים, גיליתי שם שק"ש הפוך ופתוח לגמרי, ושוב הבטחתי
לעצמי שלא אעשן שוב יותר בטרקים, הבטחה שאפר שוב, מחר בלילה...

מתוך הספר "איש הפח"