16.
עוד שלושה ימים אני אהיה בת 16.
עברה שנה.
שנה שלמה.
איך היא עברה כל כך מהר???
איך הזמן רץ???

הייתה שנה מדהימה.
כל כך טובה.
אם לא הכי טובה שהייתה.
אני מרגישה שאני צריכה לסכם את השנה הזאת.
לסיים אותה.
להשאיר דברים מאחור.
לקחת חלקים ממנה הלאה, לשנים הבאות.
עברתי כל כך הרבה בשנה הזאת.
אז הכל התחיל להשתנות בערך לפני 11 חודשים.
כשהכרתי את מור וקרן.
ממש התחברתי אליהן.
ממש נהניתי איתן.
אל מור יותר התחברתי מקרן.
אחר כך הכרתי את ורבר.
תוך יומיים בערך הוא נהיה מסתם עוד בנאדם בעולם לאחד האנשים
הכי חשובים לי.
הוא עזר לי המון, הוא פשוט עשה לי טוב.
אחרי זה היה מחנה קיץ ושטרית.
גיא שטרית.
השם הזה אומר לי כל כך הרבה.
הבנאדם הראשון שאמרתי לו שאני רוצה אותו.
שפשוט באתי, בלי שום הכנה מוקדמת ואמרתי לו.
הייתה לו מישהי.
פעם ראשונה שבאמת התאכזבתי.
אבל ההתנסות הזאת כל כך פתחה אותי.
זה גרם לי להבין שצריך לדבר על דברים.
זה גרם לי להתחיל לסמוך על אנשים יותר.
זה גרם לי להיות אמיתית.
זה גרם לי להתבגר.
אחר כך המשיך הקיץ.
ואז תיכון.
תיכון אלון.
לפני שנכנסתי לשם הייתי בטוחה שזה המקום הכי כיפי.
שאני אהנה.
שיהיו לי חברים חדשים.
שהחיים שלי ישתפרו לטובה.
אבל טעיתי.
האמת היא שאני לא יודעת בכלל אם טעיתי, אפילו לא ניסיתי.
הייתי שם 10 ימים ובכל יום סבלתי יותר מהקודם אז עברתי
לרוטברג.
אחת ההחלטות שאני הכי שמחה עליהן.
נכנסתי לביולוגיה רפואית.
אני פשוט אוהבת את האנשים.
מגמה מדהימה.
כמה שהיא קשה, היא שווה כל שניה.
האנשים, המורה, בית-הספר, הכל.
פשוט מדהים.
פעם ראשונה קרה לי שנהניתי לקום בבוקר.
שרציתי ללכת לבית-ספר.
בתחילת השנה, היה ילד אחד.
קוראים לו ליאור.
לא יודעת למה, התחלתי לרצות אותו.
הידלקות שטחית, ומטומטמת.
באמת שמטומטמת.
לא יצא מזה שום דבר.
באותו זמן ממש התחברתי לליקוש.
ילדה מהמגמה שלי.
בתחילת השנה היא נראה לי פקאצה.
היא נראתה לי די מטומטמת.
עד שהיא באה אלי יום אחד.
אני אפילו לא זוכרת למה.
ופשוט נהניתי איתה.
ממש היה לי כיף.
פשוט דיברנו על הכל.
ומאז - היא חברה הכי טובה שלי.
ואיכשהו, בין כל הדברים שקרו, התחלתי לרצות את טיקו.
עומר טיקוצ'ינסקי.
אני חושבת שהוא אחד הילדים הכי מדהימים שהכרתי בחיים שלי.
אחרי בערך שבועיים שרציתי אותו כתבתי לליקוש מכתב, שהיו כתובים
בו כל מיני דברים, וגם על טיקו.
המכתב הזה היה בתיק שלה, ולמחרת הוא נפל לה במעבדת כימיה.
שני החברים הכי טובים של טיקו מצאו אותו.
אז הוא גילה.
אז דיברנו יום אחרי זה, ואמרתי לו שאני חושבת שהוא חמוד ואני
לא יודעת מה אני רוצה.
הוא אמר שהוא צריך לחשוב, וגם אני.
אחרי שבוע אמרתי לו שאני רוצה אותו, יום אחרי הוא אמר לי שהוא
רוצה לנסות.
אז ניסינו.
ב-16.2 התנשקנו.
נשיקה ראשונה - שלי, ושלו.
היה פשוט יום מדהים.
שכבנו איזה חמש שעות בגינה שלי.
החזקנו ידיים והסתכלנו על העננים.
ורק שהוא הלך, כשליוויתי אותו לדלת, אז עמדנו ליד הדלת
מחובקים.
הוא נישק אותי.
וואו.
תמיד חיכיתי לנשיקה המושלמת הזאת שאני אוכל לספר לילדים שלי
עליה, ועכשיו אני יכולה.
אחרי שהוא יצא מהדלת, כל הגוף לי רעד.
החיוך ירד לי מהפנים רק איזה שבוע אחרי.
הייתי בעננים.
הלב שלי דפק כל היום במהירות מטורפת.
הבעיה היחידה שהייתה בקשר הזה הייתה האדישות שלו.
לא רק אלי, הוא פשוט בנאדם אדיש.
ואני לא.
באמת, היה לי טוב.
הילד עשה פשוט עשה לי טוב.
הכל נראה לי טוב כשהייתי איתו.
הוא סיים את הקשר הזה ב-27.3.
חודש וחצי אחרי שהכל התחיל.
זה היה קשה.
הדבר היחיד שעשיתי בשבוע הראשון היה רק לשכב במיטה ולבכות.
היה לי קשה, מאוד קשה.
טל עזרה לי.
היא הייתה שם.
לכל דבר, כל עצה שהייתי צריכה או כתף בשביל לבכות עליה או אוזן
כדי שתקשיב, וגם שלושתן ביחד, היא הייתה שם. תמיד.
ממש נקשרתי אליה.
ילדה מדהימה.
עכשיו היא חברה הכי טובה שלי.
אחרי בערך שבוע וחצי מאז שנפרדנו חשבתי שאני מתחילה לרצות את
ידיד שלי, דניאל.
חשבתי ככה בערך שלושה שבועות.
ואז הבנתי שלא.
שאני משקרת לעצמי, רק כדי לא לחשוב על טיקו.
התחלתי להשלים עם הרגשות שלי אליו.
הבנתי שהם שם.
ושהוא בראש שלי, עדיין.
אני חושבת שאהבתי אותו, שבאמת אהבתי אותו.
אף פעם לא אמרתי לו.

שנה.
כל החיים שלי נבנו מחדש בשנה הזאת.
ורבר, רוטברג, ליקוש, טל, טיקו, קרן, מור.
רק שני אנשים נשארו איתי מלפני שנה.
עומר ולליב.
כל כך אוהבת אותם.
החברים הכי טובים :)
מה היינו עושים בלעדיהם???