אני מתגעגע לימים בהם אני ומוצרט היינו ויושבים ומדברים במרפסת
של הבית שלי. הוא היה בא מדי פעם, בדרך כלל בימי שלישי ומביא
לי כל פעם משהו חדש. הצחיק אותי שבערבות הימים הוא הפך
לשוקולד. הוא נהג להגיד שאם היה מלחין את הסימפוניה הראשונה
שלו שנה יותר מוקדם, היו מוסיפים אגוזים לקרם נוגט.

נתתי לו לאכול פלאפל, לנגב חומוס, לעשן נרגילה. הוא צחק בלי
סוף והסתובב במרפסת שלי. אהבתי אותו, הוא עשה לי תמיד מצב רוח
טוב. יש לו, למוצרט, קלילות מסוימת שמשכיחה לי את כל הצרות. גם
כשהוא עצוב, הוא עושה את זה בפשטות ישירה כל כך שמעלה לי חיוך
על השפתיים, לתמוך בדמעות הזולגות.

אני זוכר את הפעם הראשונה שנפגשנו. הייתי שקוע אז עד הצוואר ב-
The Wall של הפינק פלויד, חוזר ומתעמק במילים, במוזיקה ובמה
שביניהם. הוא קפץ פתאום מאחוריי והפריע לי להתרכז. הסתובבתי
בכעס כדי לראות מי מפריע לי: ואז, בשיא כעסי, הוא צחק בפניי
ואמר: "מה אתה מתלונן? לפחות אותך לא הפכו למוביילים של
תינוקות". לא יכולתי לעמוד בזה, פרצתי בצחוק. הוא הביט בי במבט
פוזל והלך אחורה בצעדי ברווז, מצחקק במבוכה. לרוב נראה היה שלא
התכוון להצחיק, על אף ההומור הרב שנטף כמעט מכל אמירה שלו.

כבר הרבה זמן שהוא לא כל כך מגיע יותר. אני לא יודע למה. בלי
שום סיבה, נראה שקצת התרחקנו. ממש לא התכוונתי, אבל יכול להיות
שנעשיתי עסוק מדי והוא החל להרגיש שלא בנוח. אני רואה אותו מדי
פעם מגיע לעשן נרגילה אצלי במרפסת, ואז כשאני מתקרב, הוא מיד
מוצא איזה תירוץ ונעלם. אני רואה אותו לפעמים במרכז המסחרי,
אני רודף אחריו אבל הוא תמיד נעלם לי בין האנשים. פעם אחת
אפילו נדמה
היה לי שאני רואה אותו בקולנוע,.

אבל כבר קשה לי להגיד אם זה הוא, מוצרט היום זה לא מה שהיה
פעם.