איש אחד הולך,
הולך על גדות הנהר,
ובוכה,
                             על גדת הנהר שם ישבתי גם בכיתי
                             בנסיון להפוך את הנהר לים,
                             שינקה את ידנו, המלאות בדם.
יושב ובוכה, בוכה ושוכב,
מי יודע על מה,
מי יודע ?
                              אם רק היינו יודעים את האמת,
                              אז היינו בוכים באמת.
אולי על אהבה ? אהבה שנעלמה ?
                              אם רק היית אוהבת אותי,
                              אז היינו ביחד. ביחד
                              אם רק לא הייתי כל כך לבד.
דמעותיו פוגעות באדמה
                              האדמה החרוכה,
                              מן השנאה שבתוכינו,
                              מן משחקי המלחמה.
הוא מסתכל במימי הנהר,
מסתכל על השתקפותו
                              אם רק היינו כמו בהשתקפות,
                              הגשר בין ממשי לדימיוני,
                              בין ה"כל" ל"כלום", "יש"
ל"אין".
הוא כל כך לבד שזה כואב
                              זה כואב להיות לבד.
                              הבדידות הניצחית של הלב.
                              האין סופיות שבתוכה.
הוא מתפלל, לאלוהיו,
בתקוה לישועה
                              אלוהים יציל אותנו ? הוא עדיין
שומע ?
                              הוא עדיין מקשיב ?
הוא מסתובב
                              סביב עצמו, מחפש את הזנב,
                              לשבור את הלולאה,
                              כמו נחש הנושך את זנבו.
לוקח מבט אחרון
                              מבט של עיוורים, מבט בלי
צבעים,
                              של עולם הרוס, עולם אבוד,
                              בלי תקוה. בלי תקוה.
הוא מתרומם
                              לעוף למעלה, אל-על, אל
השמיים,
                              לרחף, לעזוב את קרקע השדים.
נוחת במים
                              מי ישועה, מי הקודש, מי
הצליבה,
                              מי החיים, מי המתים.
שקט
                              השקט בדממה, האושר שבשקט.
                              השקט הצועק את צעקתו ללא קול.
איש אחד הלך אל אבדונו.
בשמחה, בלי היסוס.
מה עוד יש להגיד ?