עמדתי שם, בוהה בחורים הגדולים בתקרה, שדרכם שפכו את החומר. כל
מה שיכולתי לחשוב עליו היה: למה?
דמעות זלגו מעיניי, מלטפות את לחיי ברכות שרק דמעות יכולות
לתת.
שמעתי בכי של כמה בנות. חלקן בכו בכי היסטרי, וחלקן בכו בכי
עדין, עצוב, כואב.
לא הצלחתי לבכות, זה פשוט לא יצא. הרגעתי את עצמי במחשבה שהיום
עוד ארוך, ושהרבה עוד מצפה לי.
מחיתי את דמעותיי בידי הלבושה בכפפת צמר אפורה, הלחה כבר מהגשם
שיורד בחוץ.
שמעתי את המדריך מספר בקול אדיש מניסיון סיפורים ששמעתי אלפי
פעמים בעבר, אך לפתע הם נעשו כל כך מוחשיים.
הרחתי את  ריח העץ הרקוב.
ראיתי בעיני רוחי את האנשים שהיו שם לפני שישים שנה.
שמחתי כשהבנתי שלא כמוהם, אני כן אזכה לצאת משם בחיים.
התעצבתי כשהבנתי שלא כמוני, הם לא זכו לצאת משם בחיים.
יצאנו מהצריף, המומים, מזועזעים, עצובים. פתחתי את מטרייתי
שכמעט ולא עמדה בפני הגשם והרוח החזקה שאיימה להעיף אותה מידי.
אחזתי בה בחוזקה, נלחמת מפני אימת הסערה, וחשבתי על כל האנשים
האלה שלפני שישים שנה הלכו פה בימים יותר קרים ויותר גשומים
בלי צעיפים, כפפות, כובעים, מטריות, עשר שכבות של בגדים, ונעלי
הליכה טובות. לא הבנתי איך מישהו הצליח לשרוד שם בכלל.
כולם שתקו. אף אחד לא רצה להוציא הגה מפיו אחרי המחזה שעיניו
צפו בו. כל אחד עשה לעצמו חשבון נפש במוחו, כמוני. כל אחד חשב
על המיטה החמה שמחכה לו בבית, על האוכל של אימא, על השירותים,
על האמבטיה, על הטלוויזיה, על המחשב, על הטלפון.
נכנסנו לעוד צריף. גם הוא היה ישן כמו קודמו. גם בו היה ריח של
עץ רקוב.
דמעותיי המשיכו לזלוג על לחיי הקפואות, וחיממו אותם.
בצריף עמדו מספר תנורים ענקיים, אך לא מהסוג שאופים בו אוכל.
מהסוג ששורפים בו גופות.
עברה בי צמרמורת. צילמתי את התנורים בשתיקה.
שמעתי מישהו מתנשף לידי. הסתובבתי וראיתי נערה מהקבוצה שלי,
שידועה בצחוקה החזק וההיסטרי, בוכה בדמעות תנין, מתייפחת על
גורלם המר והצפוי מראש של האנשים שהיו פה לפני שישים שנה.
הסתובבתי בצריף במשך מספר דקות, בוחנת בריחוק מסוים את
התנורים.
מישהו הודיע שהטקס עומד להתחיל. התיישבתי על הרצפה, מכינה את
מצלמתי.
הטקס לא היה כמו קודמיו. לכל אורכו אנשים התייפחו, או פשוט בהו
בו בזעזוע. הרמתי את ראשי וראיתי כמה מורות בוכות גם הן.
צפיתי בטקס המרגש בשתיקה, ממתינה לסיומו ולחזרה לאוטובוס החמים
והסגור ואל מושבי הנוח שכבר קיבל את צורתי אחרי ארבעה ימים של
נסיעות ארוכות ומתישות.
פתאום התחלתי לבכות. אני לא יודעת איך זה קרה. עכשיו אני כבר
לא זוכרת אם זה היה באמצע שיר, או באמצע קטע קריאה, אבל בכיתי.
דמעותיי זלגו בקצב מהיר יותר, ולבי הלם בחוזקה. פתאום הכול היה
מובן. פתאום הכול היה בהיר.
נהניתי לבכות במידה מה. הבכי היה נעים, משחרר, אמיתי. שמחתי
כשהבנתי שאני מסוגלת לבכות גם מסיבות לא אנוכיות.
בקושי הצלחתי לראות את הטקס. דמעותיי טשטשו את ראייתי. חיפשתי
סביבי נייר טואלט, אך לא מצאתי.
מישהו ביקש שנקום ונצטרף לשירת "התקווה".. צייתנו והתחלנו
לשיר.
"כל עוד בלבב..." קראו גרונותינו הצרודים בקול רם. כבר לא שרנו
בלחישה. זה היה הטקס הרביעי שלנו, וכבר למדנו שצריך להתגאות
בהמנון שלנו, ולא להתבייש לשיר אותו.
קולי נשבר מדי פעם, אך לא וויתרתי, והמשכתי לשיר.
הבנתי כמה אני ברת מזל שיש לי מדינה, ושאני לא צריכה לברוח מאף
אנטישמי מסריח.
הבנתי שאם לא הייתה לנו מדינה, אולי לא היינו פה היום, אולי לא
היינו בכלל.
הסתובבנו עוד קצת בצריף הישן והתחבקנו עם שותפינו לבכי. אני
התנחמתי בזרועותיה של אחת מהחברות החדשות שלי, שלא בכתה.
יצאנו מהצריף וחזרנו לאוטובוסים בשתיקה. התחלנו לנסוע בשקט
מופתי עד שהגענו למק'דונלדס על מנת לאכול ארוחת צהרים.
בהדרגה התחלנו לשכוח מהכאב, והתחלנו לצחוק.
היה מעבר חד, אך הכרחי. היינו מוכרחים לחזור לחיים הרגילים
ולהתאושש.
לאנשים שהיו שם לפני שישים שנה לא הייתה הזדמנות כזאת. רובם לא
יצאו ממחנה ההשמדה מיידאנק בחיי, וגם מי שהצליח להינצל אולי
ניצל פיזית, אך הוא לא לעולם לא יוכל לחזור לחיים רגילים.
חזרתי לפני כעשרים וארבע שעות מפולין.
כשחזרתי הביתה אמרתי לאימא שלי: "אימא, תודה על החדר שלי.
תודה על האוכל שלך. תודה על השירותים. תודה על האמבטיה. תודה
על הטלוויזיה. תודה על המחשב. תודה על הטלפון. תודה על הבגדים
שלי. תודה על הכול. תודה."

מוקדש לשישה מיליון יהודים חפים מפשע שנרצחו בשואה באכזריות
חייתית ובקור לב.
יהי זכרם ברוך.