כל יום, אני מסתכלת מהחלון, אבל לא רואה אף אחד. והחיים? לא
משהו. כל יום אני בוהה במקומות הכי חשוכים ומקווה למצוא מישהו
או משהו. אבל זה לא מצב ויזואלי. זה מה שבלב.
אני רוצה להאמין שיש עולם, יש תקווה, יש מקום בו אוכל להיתקבל
בצורה אמיתית. בצורה של נעימות. יש דברים שאי אפשר להחביא וזה
להיות בודד, לבד. ואני שמחפשת דברים בכל המקומות הלא נכונים?
מצאתי תשובה במקום הכי לא צפוי. מהקומה ה-27 של הבניין שבו איש
זקן היה גר שמת מזמן, או האישה הנחמדה שפעם גרה שם שהיו לה 7
ילדים ולא חיים. אני הסתכלתי למטה, אני יכולה, אני יכולה לעשות
את זה אם רק אני רוצה. אם יש לי את הכוח לאזור את עצמי וליפול.
לא לקפוץ, ליפול. אבל כשאני עומדת על הקצה וליבי פועם הכי חזק
שיש והאדרנלין זורם דרך כל גופי אני עצרתי. זה לא ששיניתי את
דעתי או משהו. פחדתי. פחדתי מהכאב, שבלב. אני רציתי מאד ליפול
אבל לא יכולתי. זה קצת קשה כשמרגישים כאילו אלוהים בוהה בך
ושואל "למה?" אז מה האפשרות האחרת? אין. צריך להמשיך הלאה.
אפילו שעדיין רוצים ליפול.