שאלת בדאגה: "מה קורה לך?"
ולא יכולתי לענות לך בקול ובמילים, אז אני כותבת לך בדמעות.

קורה שאיכשהו איבדתי את זה ואיכשהו איבדתי גם אותך.
קורה שאיכשהו איבדתי גם קצת את עצמי.
אני כבר לא יודעת באיזה סרט אני נמצאת עכשיו ולא יודעת למי אני
מחכה שיצעק "קאט".
קורה לי שבזמן האחרון אני שוכבת במיטה ומריצה תמונות, מריצה את
התמונות הראשונות שלנו, איך הכל התחיל ואיך זה התגלגל.
תמונות עיקריות כמו זאת שבפעם הראשונה שקרבת את האף שלך לשלי
וברחתי הביתה בעצבים, ובפעם השניה שעשית את זה ואז הפתעת אותי
וסתמת לי את הפה בנשיקת חותם וברחתי הביתה בשוק, ויש את התמונה
שאני הבנתי שאני רוצה אותך ובאתי לנשק אותך ואתה הלכת אחורה
ואני הורדתי את הראש מהמבוכה שדחית אותי, וכשהרמתי אותו נישקת
אותי.
ואז הפסקנו ושוב התנשקנו, ושוב...
אני זוכרת את התמונה ששנינו יושבים בשיא החורף באוטו שלך, בחוץ
גשם זלעפות יורד כאילו השמיים בוכים בלי סוף.
אנחנו בפנים רבים, בוכים, מתחבקים מתנשקים.

הלוואי שזה היה יותר קל.
לפעמים אני מריצה את כל התמונות האלו ופתאום אני חושבת מה היה
קורה אם לא הייתי מתקשרת אלייך באותו לילה שהייתי שיכורה... לא
היינו מדברים, לא הייתי מתעצבנת, לא היינו נפגשים שוב ולא
מתנשקים.

אין לי מנוחה בזמן האחרון...
ומצאתי את השלווה שכל כך חיפשתי רק בעשן של חשיש.
ואתה עכשיו רוצה שקט מהכל, ואני חולמת את הלחישות שלך באוזן
שלי והן מעירות אותי למציאות ריקה, ואיבדתי את זה ואיבדתי גם
אותך.
איבדתי גם את עצמי.

קורה שאני עושה כל כך הרבה טעויות עם אנשים.

ועכשיו אני מסתכלת על הדמות שאני רואה במראה.
דמות שכבר אין לה דמעות לבכות, כי היא איבדה את מה שהיה לה
לבכות עליו. כל מה שעולה לי בראש שאני רואה את עצמי זה שאלות.
ואני לא יודעת כבר מה, ואף פעם לא היה לי מצב כזה שהיה לי קשה
ולא היה לי למי ללכת. יש כל כך הרבה אנשים סביבי ואני מרגישה
לבד.
ושוב צצות כל השאלות האלה ודי... כבר אין לי כוח לקום בבוקר.