פתאום אני מוצא את עצמי במן רגע כזה...
שבו הכל נראה בבהירות... והזמן פתאום יוצא מהמשחק, והוא
מוחלף במן זוהר כזה שמכסה את הכל...
אני יודע שהזמן עובר, זה פשוט שהוא כבר לא חשוב, ו
הכל נראה כמו בתוך תמונה ישנה...
ישבנו כל החבר'ה בפאב.
כבר הרבה זמן לא ראיתי אותם... ואולי זה לא התחיל הכי נחמד...
איחרנו, והם כעסו...
שעתיים הסתובבנו ברחובות חיפה כי לא מצאנו משהו לעשות שכולם
רוצים...
מדי פעם היינו צריכים לחכות לאחת הידידות שלי... שהייתה
עצובה...
כי היא גררה את עצמה מאחור...
מתישהו נמאס לה, והיא פשוט הלכה לכיוון ההפוך...
זה ממש לא היה בסדר שהיא הורסת לכולם...
אבל רצינו לעזור לה... לדבר איתה... להקשיב...
מתוך דאגה לה בלבד...
אני לא חושב שהיא הבינה את זה...
אני לא חושב שעד היום היא מבינה...
אבל בסוף אחרי יאוש כללי עלתה מילה שצילצלה יפה באזני כולם...
"אלפנט"...
זה פאב ממש קרוב לבית שאף פעם לא הייתי בו, אבל כל כך רצינו
לעשות כבר משהו, אז נסעתי, לאן שרק יגידו לי לנסוע...

הגענו, לתוך מוזיקה טובה, ואוירה טובה... קיבלנו שולחן ואני
קיבלתי זמנית חולצה ארוכה...
איזה יופי...

הזמנו אוכל... הם - שתייה...
הכל היה נפלא...
עד שבשלב מסויים הם התחרפנו והתחילו לזרוק אחד על השני דברים
שלא ממש הבנתי מה הם...
כמו ילדים...
חלקם תוקעים מבט עמוק בעשן שעולה מהסיגריה שלהם... חושבים...
חלק מדברים...
והילדה העצובה מצלמת את הכל...
אולי זה ישמח אותה אחר-כך...
ובשבילי הכל כבר כמו בתוך תמונה...
עוד לא הבנתי אם אני חלק ממנה...
אני רק מחבק אותך, עייף...
מחזיק לך את היד, שם את הראש על כתפך ונרדם...
יש רגעים שלא יחזרו עוד לעולם...



לאורלי, ענבר, אורן, דור, עופר, עופר, ואייל....