על אף הקימה השקטה הזו שלו, היא מתעוררת. מביטה בו, בגבו החלק,
העירום, תנועותיו חרישיות כחתול. בזהירות הוא פותח את ארונו,
את מגירותיו, אלומות דקות מפלסות דרכן בכוח מבעד חרכי התריס.
מאירות את גופו, משתברות,  נכנעות להדרו. איך יתכן הדבר,
חושבת, ראשה שעון על כף ידה - מוטה הצידה, שהגוף המסותת הזה,
ידע עשרים אביבים שגופה שלה לא ידע?
הוא מסתובב אליה, לוכד את מבטה-המופתע מעט:
-'בוקר טוב ילדה'.
-היא מחייכת אליו, נזכרת בליל אמש. איך עד השעות הקטנות, גילו
האחד את השניה. איך, למגעו, מתקיימות בה העונות כולן. נושרות
עכבותיה כעלים בסתיו, היא סוערת למגעו כחורף, סמוקה ופורחת
תשוקה כאביב, ושוכבת, לאחר מעשה אהבתם, יגעה ומותשת כקיץ'.
מסירה את הסדין הסגלגל מגופה. נגלית אליו בעירומה. הוא מביט בה
ומחייך, מכפתר את חולצתו בתנועות חלקות.
הוא מתעקש על כך שתאכל ארוחות בוקר מלאות ומאוזנות והיא נכנעת
לו. על אף שמתעבת ביצים קשות, וקשה לה לאכול ירקות בבוקר.
'כוס תה מספיקה לי' מנסה.
הוא לא מוותר לה.
-'תאכלי' מושיט לה צלחת עם פרוסות לחם דגנים, מרוחות ריבת
שזיפים.
-'הם באים אלי השבת'. אומר לה, בקול נמוך.
-'אני יודעת' היא אינה מביטה בו, כובשת מבטה בכוס התה המהבילה
שחיכתה לה, מלאה עד שפתה, בתוכה צפים עלי נענע ומרווה.
-'אני חושבת שאסע לאחותי'  קולה מתוח.
שקט.
-'אני רוצה שתישארי השבת'. קולו נחוש.
-'זה לא נראה לי מתאים...' עורמת בצלחתה במבט מרוכז סלט ירקות,
קצוץ דק.
-'זה חשוב לי. אני מבקש ממך...'הוא מניח יד על ברכה החשופה,
וכף רגלה שהתנועעה מעלה מטה בעצבנות, שוקטת למגעו.
-'היא לא תבוא, אם היא תדע שאני כאן, ואתה יודע', גופה מתעורר
למגעו, והיא נעה נבוכה בכיסאה.
-'אני אדבר איתה. תני לזה צ'אנס' מביט בה, בתחינה.

נסיעתם מתנהלת בשתיקה. כף ידו מתהדקת סביב ידה. הוא שולח בה
מבט מעודד.
-'אחכה באוטו' אומרת לו בקול מתוח.
הוא יוצא, ליבו כבד, צעדיו מדודים והנה הוא עובר את עץ התאנה
המבשיל, זרועו מתחככת בענפים, ותאנה בשלה סגלגלה, ניתקת מהעץ,
נופלת בחבטה שלא תגיע לאוזני איש.
חמש עשרה דקות היא יושבת, מציצה בשעון שקנה לה לפני כמה ימים.

-'את חייבת שעון. איך אפשר בלי שעון? שאל אותה בקול תמה, תוך
שהוא עונד אותו לפרק ידה השמאלית.
נוכחותו מציקה לה, היא אינה אוהבת תכשיטים, אבל הצורך הנואש
הזה לרצותו...
עשרים דקות כבר. חם לה. היא פותחת את החלון ומשרבבת את ראשה
החוצה, לוגמת אוויר מלוא ריאותיה, תאנים משכרות באפה. עיניה
עצומות והיא אינה משגיחה בדמות הקרבה אליה.

-'את רוצה לחכות בפנים? ליאת אצל חברה. היא בדרך, וזה יקח קצת
זמן'. קול אשה מכה בה.
זו פעם שניה שהן נפגשות. בפעם הראשונה, ראתה אותה לפני
שבועיים, פיה קפוץ, והיא צולעת את דרכה למכונית, בידה שקית
תרופות. לילד. בפעם ההיא, הן נמנעו מלהביט האחת בשניה.
-'היא חלתה בפוליו כשהיתה בת 11' אמר לה אחר כך, בדרכם חזרה
כשהוא מנחש את שאלתה.
-'איך לא סיפרת לי כזה דבר?' שאלה אותו בליבה.

-'זה בסדר...אה, אני כבר-אחכה כאן'. מגמגמת לה במבוכה.
-'אני רוצה לדבר איתך' אומרת לה, סוקרת אותה במבטה.
והיא, אצבעותיה מתלבטות בידית, רועדת, בולעת רוקה, לסרב לא
תוכל, והיא יודעת.
היא פוסעת מאחוריה, במרחק מה, צעדיה קטנים ומדודים, ליבה הולם.
מה תאמר לה?
עיניה מרוכזות בסנדליה החדשים, ברצועות הדקות, השחורות,
בסוליות העץ, נזכרת איך אמש חלץ אותן, כורע לרגליה, מנער את
כפותיה מחול שנותר שם עיקש, מצמידן לליבו ונאנח עמוקות.
נזכרת איך סיפר לה, כי טרם עזיבתו, היתה 'היא' מקשיבה לאנחותיו
ושואלת אותו מפני מה נאנח כך.

תמיד נכנסה לשם בגניבה, חומקת בלאט פנימה, לרחק מעיני איש.
השביל מרוצף עלים, אשכוליות שהבאישו מוטלות בצדדיו, הגינה
מוזנחת,  מלאה עשבים שוטים. תזכורת כואבת לעזיבתו. והוא בוודאי
כאב אף ממנה, כשראה את פרי גנו מוטל כך... מהרהרת.
הן בפנים.
היא מחפשת אותו בעיניה, לחסות בצילו.
-'הוא עם ליאור בחדר, למעלה, עוזר לו לארוז תיק לשבת'. מנחשת
את שאלתה.'את רוצה לשתות משהו?' היא נשאלת בנימוס.
-'לא. תודה'. מחייכת במאמץ מבלי להביט בה.
-'הבנתי מיואל שאת נשארת השבת...'.
-'כן. אני - כן. נשארת השבת'. ידה נשלחת לעצמות הבריח, להיאחז
בשרשרת הכסף שקיבלה ממנו.
-'אני רואה שהוא קנה לך שרשרת. גם לי הוא קנה. כזו בדיוק. היא
מתקרבת אליה, צולעת קלות. מבטה  ממוקד בשרשרת. 'היא אבדה לי
בשנה שעברה כשהיינו בבודפשט, שכחתי אותה במלון'.
ידה מרפה מהשרשרת. גוש עלבון בגרונה.

-'מאוד קשה עם ליאת, מאז שיואל עזב את הבית'. היא אומרת לה,
בקול אחר, מפנה אליה את גבה ומוציאה כלים מהבילים מהמדיח.
-'אני יכולה להבין...' עונה לה, קולה גווע מאליו.
-'לא, את לא'. מתיזה לעומתה במרירות.
והיא משתתקת.
-'הצעתי ליואל שאסע לאחותי לשבת' ממהרת לומר לה. מצטדקת
בפניה.
-'כל שבת שניה תסעי לאחותך? היא מסתובבת אליה, שעונה על השיש,
מגחכת לעומתה.
-'אז מה את מציעה, אורנה? שואלת אותה, יאוש בקולה.
-'אני רק רוצה להכין אותך לכך שזה לא יהיה פשוט'.
יואל יורד במדרגות, בידו האחת תיק, וידו האחרת על כתפו של
ליאור.  הוא מופתע לראותה עומדת במטבח, מנסה להבין את המתרחש.

-'מה עם ליאת, עוד לא הגיעה?' שואל אותה, עצבנותו ניכרת.
-'היא בדרך. אמא של נועה מסיעה אותה'.

דלת הבית נפתחת.
-'אמאאא...אבא כבר בא?' קול צעיר וגבוה מנסר את חלל האוויר.
אורנה חוצה בצליעה את המטבח, במאמץ להגיע אליה, לדבר על ליבה,
אבל ליאת כבר בפתח, מביטה בנירה, עיניה קרועות לרווחה, פניה
סמוקות, היא סבה על מקומה ומטפסת במהירות במדרגות.
טריקת דלת.
-'אני אגש לדבר איתה' אומר יואל. נירה מבחינה ברעד בקולו.
מתקשה להביט בעיניו. מבקשת למצוא מפלט. מדוע נכנסה. מדוע באה.
מדוע לא נסעה ודיי.
-'תניח לה...' אורנה מניחה יד על זרועו...נירה מביטה במגע
שנוצר ביניהם ומתכווצת. כמה זרה היא בבית הזה. 'אני אגש....'
היא מניחה את מגבת המטבח הלחה על השיש, ומטפסת במדרגות לקומה
העליונה, נעזרת במעקה, מסתובבת וקוראת:
'ליאור, לך תביא את המשאף שלך. אתם עוד מעט הולכים'.  
הם לבדם במטבח.
'לא הייתי צריכה לבוא' לוחשת נירה ליואל, כעס בעיניה.
'מה כבר היא אמרה לך'? שואל אותה, אצבעו מלטפת את סנטרה, פניו
קרובים אליה, היא חשה בהבל נשימתו.
-'אני באוטו'. מתעלמת משאלתו. דמעות חונקות אותה. הוא עוצר
בעדה, אוחז בזרועה, היא מתנערת מאחיזתו בתנועה קלה, ויוצאת
משם, לשחרר דמעותיה מכלאן.


הם נכנסים לרכב בשתיקה.
-'שימו חגורות' הוא מתיישב לצידה, מתניע-היא מביטה באצבעותיו.
וידו אינה מושטת לאסוף את ידה אל חזהו, לא הפעם. שתי ידיו על
ההגה, וידיה שלה נחבאות תחת ברכיה. הוא מציץ במראה תדיר. והיא
חשה בלחץ הרב שהוא נתון בו. מבקשת להרגיעו, לגעת בו - להניח יד
על ברכו ולהדקה סביבה - לעודדו. ואינה מסוגלת. בתו יושבת
מאחוריה. נושפת בעורפה. ברכיה נעוצות במשענת כסאה, והיא שונאת
אותה בשקט...
-'מה אתם רוצים לעשות בשבת?' שואל אותם מציץ במראה.
שתיקה.
ובאותה שתיקה ממש, הם מתנהלים כבדים ארבעתם פנימה, אל תוך
הבית.
והיא חשה עצמה זרה, אורחת לא רצויה, בביתה שלה.
השולחן ערוך משכבר.
-'אני לא רעבה' אומרת ליאת.
-'תאכלי רק קצת סלט. נירה הכינה סלט עם חסות ופקאנים כמו של
אמא. שאת אוהבת'.
-'זה לא כמו של אמא בכלל' היא נותנת מבט נגעל בקערה השקופה.
-'ליאור, למה אתה לא אוכל?'
נירה מבחינה במכת המרפק ובמבט המאיים שליאת נותנת בליאור.
-'אני לא רעב' הוא קורא ולוטש עיניים לסיר המהביל.
נירה מחייכת אליו.
-'אתה רוצה לטעום? זה מרק עגבניות עם אורז...טעים
נורא'......משדלת אותו.
-'מה זה הירוק הזה למעלה'? הוא מקשה.
-'זו נענע......כמו שיש לכם בגינה בבית' אומרת ונושכת את
שפתיה, קולה גווע.
-'אני רוצה' מכריז יואל, והיא מתעודדת, שב אליה בטחונה אט אט.

-'ליאת, איך הולך עם פרויקט הגמר שלך, סיימת כבר? שואל את בתו
בעניין, מנסה לדובבה.
-'לא.' עונה לו קצרות. נשענת לאחור בכיסאה, שפתיה חתומות וידיה
שלובות. היא אינה נוגעת באוכל.
-'את בצום?' שואל אותה יואל. 'אני מבקש שתאכלי'. הוא מושיט יד
לקערת הסלט למזוג לה.
נירה עוצרת בעדו.
-'היא ילדה גדולה.......אם תרצה-תאכל'. מחייכת אליה במאמץ.
מבחינה בסנטרה הרועד מכווץ בעלבון.
-'אבא יש קינוח?' הילד שואל, שאלתו מופרעת בשיעול ארוך. רק
השבוע התאושש מדלקת ריאות.
-'יש גלידת יוגורט....אתה אוהב?' שואלת אותו נירה.
-'אני אביא'...קם יואל. אוסף את צלחותיהם - מתלבט האם לאסוף את
צלחתה הריקה של בתו, נמנע מלהביט בה, ניגש למטבח.  
נירה קמה ממקומה, מתיישבת על יד ליאת.
-'אני יודעת שקשה לך....' אומרת לה בקול שקט.
ליאת שותקת. מוחה בידה את דמעותיה. מביטה בה.
-'חכי, אביא לך טישו' היא ממהרת לקום.
-'לא צריך. אל תביאי לי כלום. רק תחזירי את מה שלקחת לנו'. היא
מתיזה.

יואל נכנס עם ארבע גביעים מלאים עד שפתם. נותן מבט שואל בנירה,
שקמה בינתיים ידיה מפרפרות אל חזה, לאחוז בשרשרת הכסף. הוא כבר
מכיר את תנועתה זו. בעוד רגע תבכה. מניח את הגביעים על השולחן,
ליאור נוטל כפית ואוכל בחשק. בתו אינה מרימה ראשה מבטה כבוש
בעלבון בשולחן שערה הארוך מסתיר את עיניה.
נירה קמה. -'אני בשירותים רגע' לוחשת. דמעותיה פורצות מכלאן.
סוגרת את דלת האמבטיה ומתיישבת על שפתה, כפותיה עוטפות את פיה
לחסום את קולות הבכי. דמעות בלבד, חושבת בליבה. ואם לדמעות היה
קול? כמה פעמים ראתה אותו בוכה, כמה פעמים הוא חזה בה כך.
'דמעות סוררות מורדות באדונן' כתב לה פעם, באחד משיריו.
-'נירה...תפתחי לי....אני יכול להיכנס?' שואל אותה, מכופף את
הידית שאינה נענית. הדלת נעולה.
היא פותחת לו את הדלת. עיניה אדומות.
הוא נאנח.
-'אני מצטער. אני יודע כמה טרחת על הארוחה וכמה היה קשה לך
להישאר השבת. קשה לך. קשה לה. קשה לכולנו....תשטפי פנים', הוא
פותח את ברז המים החמים בודק את חומם באצבעו, מרטיב את כפותיו
ומעבירן על פניה.
-'דברי איתי. דברי אלי'. הוא אומר לה. מחבק אותה בכוח, חולצתו
הכחולה רטובה לגמרי.
-'לך אליה'. אומרת לו, משתחררת מחיבוקו. קולה מאבד מצלילותו,
אפה סתום, והיא יגעה.
-'היא מבקשת ללכת הביתה. אני לא יודע מה לעשות'. מבטו חסר
אונים. לראשונה היום.
-'אתה רוצה שאלך?' שואלת אותו, מפחדת לתשובתו.
-'לא, לא'. אוסף אותה אליו בשנית, כף ידו פרושה ללטוף את
שערה.
-'תני לה זמן' לוחש לאוזנה...
-'אורנה אמרה לי. שקשה לה. שזה לא יהיה קל'....
-'מה עוד היא אמרה לך?' שואל אותה במבט בוחן.
-'כלום....שום דבר.....'.
-'בואי. ניקח אותם לטיילת'.
-'תחליף חולצה'.....היא מביטה בחולצתו המוכתמת והוא פושט אותה,
עיניה נודדות לצדדים במבוכה, להסתיר את תשוקתה אליו, את
כמיהתה.

בסלון יושב ליאור, ומרוקן את תכולת תיקו על הספה.
-'מה אתה מחפש? למה אתה מפזר הכל' שואל אותו יואל ואוסף את
בגדיו המפוזרים.
ליאור מושך מקרקעית התיק דף מקופל. וממהר איתו למטבח.
-'עשיתי לך ציור' מושיט את הדף המקומט לנירה.
-'באמת?' פניה מאירות אליו, היא מתרגשת, מנגבת את ידיה הלחות,
ומושיטה ידה לקחתו.
-'תודה. איזה יופי של ציור. מי מצויירת כאן?' שואלת אותו
בעניין.
-'את'.
-'לא ידעתי שאני כל כך יפה' צוחקת לעומתו, מלטפת את שיערו. הוא
כל כך דומה לו, לאביו, בשיער הסמיך, בעיניו הכחולות. השפתיים
גם , מציינת לעצמה בכאב...
-'מה אתה אומר, שנתלה אותו על המקרר?' שואלת אותו, מתאווה
לחבקו בכוח, לאמצו אל ליבה.
יואל נכנס למטבח, לגופו חולצה שחורה, והוא תוחב את שוליה לתוך
מכנסיו.
-'היא כבר עשרים וחמש דקות בשירותים'. אומר לה בפנים מתוחות.
-'היא בוכה?' שואלת אותו נירה.
-'לא. אבל היא לא יוצאת. אני לא מבין...' עונה לה תוהה.
-'תן לי'. אומרת לו ויוצאת נחושה מהמטבח.
-'ליאת, את בסדר?' שואלת אותה בקול רך.
-'כן'..... היא מפתיעה אותה בתשובתה.
-'את צריכה משהו?'....
-'כן'......עונה לה.
היא ניגשת לארון האמבטיה ומוציאה משם שתי קופסאות סגורות,
ומניחה אותן על סף דלת השירותים הסגורה.
-'שמתי לך על יד הדלת. אני במטבח אם את צריכה עוד משהו'.
-'תודה'. עונה לה חלושות.

בסלון יואל משחק עם ליאור דמקה. היא נשענת על משקוף הדלת,
מביטה בהם. מהרהרת באביה.
יואל מרים מבטו אליה.
-'מה עם ליאת?' שואל אותה.
-'הכל בסדר....ענייני נשים' קורצת לו, מחייכת למבוכתו.
-'אבא יש לי מלך! יש לי מלך!' צועק ליאור, מזנק על יואל כשהוא
משתעל שוב.
-'ליאור אתה קודח מחום!'......-'תביאי את המדחום מהמגירה' -
מבקש מנירה.
-'39.8' קורא בקול, להתגבר על קול שיעוליו של בנו. 'הדלקת
ריאות הארורה הזאת...ניקח אותו למיון'.
-'אתה רוצה שאשאר כאן?' שואלת נירה.
-'לא-מה פתאום? בואי איתנו. תארגני לו את התיק בינתיים. אולי
יאשפזו אותו הלילה'.

הם יושבים על ספסל הברזל האפור ושותקים. ליאת מלפפת את קצוות
שיערה סביב אצבעה, ונירה מחזיקה את תיקו של ליאור על ברכיה,
מביטה ביואל בגניבה. מבקשת לחזקו, ללטף את ידו, אך אינה מעיזה.
לא לעיני ביתו.

-'הנה אמא' קוראת ליאת ומזנקת ממקומה לדמות המתקרבת אליהם
בצליעה. יואל קם אף הוא.
-'מה יש לו?' שואלת את יואל, דחיפות בקולה.
-'עלה לו החום. והשיעול חזר. הוא בפנים. הרופא בודק אותו
עכשיו' עונה לה.
נירה קמה, חוצה את המסדרון וניגשת למכונת הקפה, מחפשת לה דבר
להתעסק בו. כוסות הפלסטיק הכהות מלאות עד שפתן בקצף וצורבות את
אצבעותיה. דרך הצוהר העגול של דלת המסדרון, היא רואה אותם,
חבוקים שלושתם -
פקעת אדם שאין לה מקום בה. היא סבה, מניחה את כוסות הקפה
המלאות על אדן החלון, משמאל למכונה, ניגשת לטלפונים הציבוריים
ממול, ומחייגת גוביינה לאחותה.
-'את רוצה שאבוא לקחת אותך?' שואלת אותה ליאורה.
-'לא. לא. אני אקח כבר אקח מונית...' עונה לה, בקול ריק,
ומשרכת דרכה החוצה.
'שלא על מנת לחזור'....קורא קול בליבה.