עמדתי שם, הסתכלתי על הזיקוקים בשמיים וכל מה שהייתי צריכה זה
שתשים יד רכה על הכתף שלי... שתראה לי שגם עכשיו אתה יודע
לקרוא אותי, יודע מתי אני בודדה, ותראה לי שעדיין אכפת לך...
גם אם אנחנו לא ביחד.
אבל אתה לא עשית את זה.
ועל זה אני לא סולחת ואת זה אני לא שוכחת - לעולם.

אני לא יודעת איך להתמודד עם כמה אני לא מכירה אותך. לא מצליחה
להסביר לעצמי איך זה הגיוני שאחרי שנתיים שאנחנו יחד בהם כל
הזמן - כשאנחנו מדברים שעות על הכל, כשאני יכולה להגיד בדיוק
מה אתה מרגיש ולמה בלי שתפתח את הפה, ושאני יודעת שכשאני נופלת
אתה שם לתפוס אותי - איך אחרי שנתיים כאלו, אתה עומד מולי ואין
לי מושג מי אתה?
כנראה שהשנתיים האלו, השנתיים הכי מאושרות בחיים שלי, השנתיים
שכל כך עיצבו את מי שאני, היו שקר אחד גדול. וקשה לי עדיין
להבין את זה. איך? איך אתה עומד מולי כל כך ערום... כל כך
אמיתי - וכל הזמן הזה משקר לי?

אהבתי אותך יותר מכל בנאדם אחר בחיים שלי, וכתוצאה מזה פגעת בי
יותר מכל בנאדם אחר בחיים שלי.
מהבחור המדהים, הערום, הכן, היפה שעמד מולי... נשאר רק יצור
עלוב מסכן ומבולבל.
איפשהו בדרך הלכת לאיבוד. ידעתי שזה יגיע, ראיתי שזה בא.

הרי ביום שהתגייסת הסתכלתי עליך והמשפט היחיד שאמרתי היה
"מותק, נורא קל ללכת לאיבוד בצבא. נורא פשוט לאבד את עצמך
בפקודות ולא לחשוב יותר. תיזהר" ואתה צחקת...
צחוק מזוויע... צחוק גורלי... כמה ברור היה לי בשניה שצחקת שזה
יקרה... ולא יכלתי לעשות כלום חוץ מלתת לך לעשות את הטעויות
שלך ולעמוד שם מוכנה לתפוס אותך כשתיפול...
ובאמת, כמה חודשים אח"כ עמדת מולי עם אור כבוי בעיניים, עם
סימני שאלה כתובים עליך בכל מקום, לא בטוח מי אתה ולמה, ומה
אני בשבילך ומה עושה לך רע בחיים. אבל ידעת שרע לך. ואני ידעתי
שרע לך. הייתי מוכנה לזה. וכשאמרת שאתה צריך זמן להבין אמרתי
לך רק שאני אחכה. שאני מבינה. לא רצית שאני אבכה. אני לא רציתי
שתלך לאיבוד... אני גם לא רציתי להיהפך לסמרטוט, אבל זה מה
שקרה. מהנקודה ההיא לא מצאת את עצמך עדיין. חזרת אליי אחרי
שבוע, אומר לי שאתה לא יכול, שקשה לך בלעדיי, שתמצא מי אתה
איתי. ואני, שסבלתי בכל שניה בלעדייך, רציתי להאמין... כל כך
רציתי. כבר בנקודה ההיא היה צריך להגמר הכל. בסופו של דבר הרבה
יותר קל להאשים אותי מאשר לנסות למצוא את עצמך שוב, נכון?

מהשלב ההוא הכל נהרס. הבדיחות המשותפות הפכו לריבים, האהבה
לאשמה והאשמה והאמת לשקר. היה לך נוח להאשים אותי. ואני שחשבתי
שזו תקופה... חיכיתי. כי אתה תפסת אותי כל כך הרבה פעמים, ולא
יכלתי לעזוב אותך בפעם הראשונה שאתה נופל. רק שאתה - במקום
לקחת את היד שהוצעה ולעלות שוב - כרית לעצמך באר. נפלת לבאר
וכשראית אותי מושיטה יד, משכת אותי איתך.
הפכתי להיות סמרטוט. כנועה ללחצים שלך,לכעסים שלך, לשקרים שלך.

אוהב אותי? בטח שאתה אוהב אותי. "את והסרטים שלך... כל הזמן
לחוצה. תפסיקי להציק לי כבר".
לפעמים אני צריכה לבטוח ברגשות שלי יותר. בתקופה ההיא גרמת לי
להאמין שאני הדפוקה. שהיחס שלך אליי הוא בסדר, ואולי זו אני
שרוצה יותר מדי? באיזשהו שלב אתה וגם אני הבנו שהיחס שלך הוא
לא תקופה - הוא מה שנשאר מהאהבה שלנו... ואני אמשיך להפגע.
כשאמרתי לך לבחור אם לשנות את היחס או לעזוב, בחרת לעזוב. לא
מפתיע.
תמיד הדרך הקלה, הא מותק?
תמיד הדרך הקלה... הבחור החזק והאמיץ שעמד מולי אז בתחילת
הדרך הפך לאט לאט להיות כחוש ומפוחד. מהחיים. מהאהבה. ממה
לא?!

ככה נפרדנו, ופתאום... הוצפתי בהקלה. אתה מבין את זה?! קשר של
שנתיים נגמר, ופתאום... אני נשמתי! נשמתי! אוויר... כמה הייתי
צריכה אוויר. והיה לי טוב ככה. לא מהדחקה אני אומרת... ולא
מרצון לנקום... באמת שהיה לי טוב.
ואז חזרת לחיים שלי. כידיד אמרת. רק כידיד. הייתי צריכה לדעת
טוב יותר... דפוקה אני. ושוב נסחפתי למערבולות, ושוב לא יכולתי
לנשום, ושוב אהבתי. ואתה שוב - שניה אהבת ושניה שנאת, והדוקטור
ג'קיל שלך לא נרגע. לעולם לא נרגע. עכשיו, שניה אחרי שהכל
נגמר, ואני באמת מאמינה שנגמר סופית - אני יכולה לחייך ולצחוק.
אתה מבין? אני נפלתי... נפלתי אחורה בעיניים עצומות וידעתי
שאתה לא תהיה שם כדי לתפוס אותי. חשבתי שאני עומדת להתרסק
ולהשבר... ואז, פתאום משום מקום, החברים שלי - האנשים שכל כך
שנאת - האנשים שצחקת עליהם ואמרת שהם מזוויעים ואיך אני בכלל
סובלת אותם,  והמשפחה שלי שאמרת שעושה לי רע ואני צריכה להתרחק
מהם, כולם היו שם לתפוס אותי. מסתבר שיש אנשים שרואים בי יותר
ממה שאני רואה בעצמי ויותר ממה שאתה ראית בי. יש אנשים שאוהבים
אותי כמו שאני באמת. בחיים לא נפלתי לסביבה מרופדת יותר, מגנה
יותר, אוהבת יותר.

ועכשיו זה תורי לצחוק, מותק. עכשיו כשאני רואה אותך ורואה לך
בעיניים, רואה את הכל. אני חזקה יותר עכשיו. חזקה יותר מכל מה
שהכרת בי. כי עכשיו, מותק, אני חזקה בזכות עצמי.