על כל משאבי הטבע הרבים שמדינת דרום אפריקה התברכה בהם, נפקד
אחד שכל כך צורב אותך כאן בפארק קרוגר. פארק קרוגר נמצא בקצה
הצפוני של המדינה ועל אף צמחיית הסוואנה שמכסה את שטחו, בשעות
הצוהריים של היום אין דבר יותר נדיר מצל. לא מדובר כאן בצל
קריר ונעים שרוח מעודדת נושבת בו ומפריחה בגבך צמרמורת נעימה,
לא ולא. כל מה שמבקשת נפש תועה בשיאו של יום שמאדה אותך מתוך
עורך הוא רגע של מנוחה מהקרניים האכזריות של השמש. סתם פיסת
אדמה צבועה בחום קצת יותר כהה- רק כדי לתת מרגוע לכפות רגלייך
הדואבות. ביום שכזה אתה מצפה לראות מראות רבים ומפתיעים-
ציפייה שמתפתחת מהיכרותך את הגוף שמתעתע בהכרתך תחת החום
הקודח, כמו מציע תרופת שווא למאווייך הקרירים, איזה מין אואזיס
מבריק באמצע הסוואנה לשטוף בו את פניך ולצנן את העור הצרוב.

מכל אותם מראות מפתיעים, האחרון שתצפה לו הוא של מישהו שרועד
ללא שליטה משל נתפס באמצע לונדון ללא מעיל גשם בשיאו של קיץ
אנגלי טיפוסי. מובה רעדה ללא הפסקה, עורה האפור מתקמט עוד
יותר, והיא מקימה עננים של אבק ורעש.
נגסו שעמד לידי נראה מודאג. "אתה חושב שהיא חולה?" שאלתי
בדאגה. זו בוודאי שאלה טיפשית בעיניו, אבל לא יכולתי לחשוב על
משהו יותר חכם להגיד. אם האנגלית שלו הייתה יותר טובה, או בעצם
אם הוא היה קצת יותר בריטי כמוני, הוא בוודאי היה עונה לי בקול
ציני ש "לא הייתי אומר שזה נורמלי בחום הזה, בוודאי לא לפילים
בגודל של מובה".
אבל הוא לא ענה לי, רק התקדם בצעדים קטנים לעבר החיה הענקית.

מובה הוא קיצור של מובסנה שפירושו באפריקנס  "אפורה-גדולה". זה
השם שנתנו אנשי הפארק לפילה ביום שבו הוציאו אותה מדממת
ממלכודת של ציידים במהלך סיור שגרתי בפארק.
הפילה הובאה למרכז השיקום על מנת שיוכלו לטפל בפצעיה לפני
שיחזירו אותה לטבע. מובה היא פילה אפריקאית מפוארת. ארבעת
רגליה כגזעי עצים עבים, זוג חתיה מתארכים עד יותר מאורכה של יד
אדם, וצבע עורה אפרפר חרוש קמטים רבים. אוזניה העצומות דומות
לזוג מניפות ענק. פיה גומה נסתרת תחת חדקה המתפתל, סותר בחובו
את לשונה הקטנה. את הציידים שהציבו את המלכודת לא הצליחו לתפוס
אבל נגסו אמר לי שהם איתרו עקבות מוכרים של רכב- הרכב של ציידי
"גן החיות". אותם חלאות צדים את הפילים בפארקים בצורה לא חוקית
ומוכרים אותם לגני החיות בערים הגדולות. הייתי די מזועזע
מהרעיון "הרי אלה גני חיות ממשלתיים" הערתי בפליאה אך נגסו רק
חייך אליי והניד בראשו.

מאז הגעתי לפארק לפני חודש, ממש יומיים לפני שמובה הגיעה
לשיקום, הספקתי לראות הרבה קורבנות של הציידים הללו, בניהם
קרנף אחד שהיה פצוע אנושות וקרנו נחתכה כמובן. הייצור המסכן לא
שרד את השבוע ונאלצנו לשרוף את הגופה שלו. (תארו לכם חפירה של
קבר לחיה ששוקלת כמה מאות קילוגרמים).
ההתנדבות שלי בפארק היא חלק ממחקר אקולוגי שאני מבצע באזור,
מחקר שמתעסק בעיקר בבוטניקה. למרות זאת ההתעסקות היומיומית עם
החיות כאן ממש סחפה אותי מתחום המחקר שלי- אני מרגיש שאני מכיר
את הפילה הענקית הזאת.

השיקום שלה עומד להסתיים בעוד כשבועיים אבל כולם כאן מודאגים
בקשר לשחרור שלה, במיוחד לאור ההתקפים המוזרים האלה שהחלו
להופיע לאחרונה. נדמה שהדבר היחיד שמרגיע אותה הם בננות.
העובדים כאן ממש אובדי עצות, והווטרינר סיפר לי שמעולם לא ראה
מקרה כזה.

דבש. נמסות בפה כמו דבש. אני מניחה אותם על הלשון בעזרת החדק
שלי, מלטפת את חיך במרקם המחוספס והמתוק. אני עוצמת את עיניי
ומתמכרת לרגע. הריח המתוק מסחרר אותי ומרומם אותי. אני לא
כלואה, אני עפה! אני עפה לעדר! לפילפילונים הקטנים! ואז הכל
נגמר. הטעם נמס ונעלם. הריח נשאר עוד בקצה החדק, מדגדג את
תודעתי הערה. בוקר. צהריים. ערב. בכל שעה אני רואה אותן. מאז
שאני פה הם השתלטו על חיי. עכשיו אני כבר מתגעגעת לשבט שלי,
בעיקר לפיל- פילונים הקטנים שתמיד מתרוצצים בין הרגליים,
שולחים את החדק הקצרצר שלהם לאיזה ליטוף ילדותי.
למרות הגעגועים אני כבר לא זוכרת כמעט את הריח של הקטנים.
נחיריי מלאים בניחוח המתוק הזה.

כשאני רואה את הצהבהב אני מרגישה את הדם זורם מהר. הלב פועם
בהתרגשות ונדמה לי שאני שועטת בערבה לצד השבט שלי. פי מתמלא
ריר, אני מניפה את ראשי למעלה וצווחת. אני רוקעת ברגליי "תנו
לי מהמתוק הזה! תנו לי!" והם נותנים, נותנים ומתרחקים.
עכשיו אני רועדת בלי הפסקה. אין לי שליטה יותר על הגוף שלי.
העור שלי כולו חידודין. אני רוצה עוד!

הדוקטור החליט לעשות ניסוי השבוע. אמרתי לו שלדעתי זו התעללות
אך הוא לא ענה לי, רק המשיך במעשיו. בעוד שבוע משחררים את מובה
ועובדי המקום קיבלו הוראה מפורשת לא לתת לה יותר בננות. הפילה
המסכנה רועדת שעות ולאף אחד אין תשובה בעניין.

הלילה חלמתי שאני ישנה בתוך קליפה צהובה ענקית. התגלגלתי בתוך
הצוף המתוק, רועדת לריח המשגע, נכנעת לגוף המשתולל. לא מעניין
אותי עדר, לא מעניין אותי כלום! אני רוצה עוד!

איבדתי את התחושה בחדק. השיניים שלי נוקשות. הם רק מסתכלים
עליי מרחוק. שניים התקרבו אליי עם ענף ירוק אבל הברחתי אותם
מהר מאוד. בסוף הגיע החלוק הלבן וירה בי- נפלתי ונרדמתי. סוף
סוף אני ישנה בשקט.

השער של המכלאה פתוח כבר שלושה שבועות. מובה עדיין לא יצאה
ממנו. הדוקטור מתחיל להתייאש ונדמה לי שהוא חושש שיצטרכו לשרוף
עוד מטופל שלו. העובדים במקום מסתובבים בפנים עגומות ואני
מרגיש צורך לבלות שעות ארוכות ליד מובה, לשמור עליה, כאילו שאם
לא אסתכל עליה היא תפרוש כנפיים ותעוף מכאן לעולם אחר. בלילה
האחרון היא צרחה שנשמעה לי כל כך אנושית - ממש כמו ילד שמופרד
לראשונה בחייו. בכיתי באותו לילה.

חופשייה! חופשייה סוף-סוף. יצאתי מהמכלאה וטעמתי את אוויר
הלילה. צווחתי לי את החופש.
רוח הלילה ממלאת את נחיריי. אני רואה את הסוואנה מכוסת העלטה
ורוצה לרוץ בכל המהירות, למצוא את הקטנים שלי. אני חוזרת
לעדר!

העשן מילא את עיניי דמעות. על מי אני עובד?! אני לא עוצר את
הדמעות כבר מאתמול בלילה. הבוקר נגסו מצא את גווייתה של מובה
בהאכלת הבוקר. סרחון השרפה כמעט ולא הגיע לנחיריי. כולי מחנק.
הגוש שהתיישב לי באזור הנשימה מסרב להעלם. נגסו הניח אשכול של
בננות בשלות על הגופה הנחרכת ואני? אני המשכתי לבכות.


נכתב במקור לסדנה ה-55, סדנת התמכרויות. הסיפור המקורי שונה
במקצת מהגרסה הזו.

קישור לסיפור המקורי:
http://stage.co.il/forum/read.php?f=13&i=15753&t=15650