אוף אני שונאת אותך אני שונאת אותך אני שונאת אותך!
למה אתה עושה לי את זה כל פעם מחדש.
אתה כמו אש בחיים שלי, כשאני מתקרבת אליך אני מרגישה חום נעים
כזה כיף וחמים ואז אני מתקרבת עוד ועוד למרות שאני יודעת שזה
מסוכן ושאני יכולה להישרף אבל התחושה הנעימה הזאת נותנת לי
אשליה שאולי הפעם אני לא אשרף, ואז אני מתקרבת ומתקרבת והחום
הנעים הופך ליותר חם ופחות נעים אבל כבר לא חושבת על זה, לא
חושבת על כלום רק על האש ועל זה שאני רוצה את האש קרוב אלי,
ואז אני עושה את הצעד הזה, ונשרפת.
אני נשרפת פה, כואב לי הלב ואני צועקת אבל אתה לא שומע אותי,
אני בוכה ואתה לא רואה את זה, אתה לא רואה כלום. אתה רואה רק
את עצמך. ולפעמיים זה ניראה כאילו אכפת לך ואני שוב מאמינה לך
כמו הילדה הקטנה שלך, ואז אני נשרפת כמו שאני נשרפת עכשיו. אני
לא מאמינה איך חשבתי שאולי הפעם זה יהיה שונה הרי זה ברור
שהתוצאה של המשוואה שלנו היא 0 אחד גדול זה אף פעם לא היה יותר
מ0 למרות שחשבתי תמיד שהכל פשוט 10, הכל מעולה כשאני ואתה ביחד
אני אפילו התחלתי לאהוב להסתכל במראה, אהבתי את עצמי והכל רק
בגלך ואיך שהתייחסת אלי כמו מלכה אבל הכל היה כי זה היה נוח לך
באותו זמן, ואז מה? עכשיו פתאום לא נוח לך? איזה תירוץ תתן
הפעם?
נמאס לי כבר מכל הבולשיט הזה שאתה מוכר לי, אני יודעת שזה גם
אשמתי כי אני קונה אותו, אבל דיי נמאס לי לבכות עליך הבטחתי
לעצמי שזה לא יקרה שוב והנה אני יושבת עכשיו מול מחברת וכותבת
ובוכה עליך, כמו תמיד. אף פעם לא בכיתי כל כך הרבה על מישהו,
אף פעם לא הרגשתי את ההרגשה המדהימה הזאת כשהייתי עם מישהו ואף
פעם לא הרגשתי כאילו כל העולם שלי נחרב רק ממילה אחת.
אז הנה אני מנסה לעבור הלאה אבל אתה לא נותן לי, אתה מחזיק
אותי חזק חזק וקרוב אליך כדי שמתי שיהיה לך נוח אז אני יהיה שם
ומתי שלא אז לא.
די זה לא מתאים לי יותר, אני חושבת שמגיע לי יותר מזה ואתה
יודע את זה,
אני לא יכולה להתמודד איתך יותר אתה גורם לי לכאב ואני לא רוצה
כאב בחיים שלי, אתה כל פעם מביא אותי למין משבר גדול כזה וכל
פעם לוקח לי זמן להתגבר ואולי אפילו אני לא מתגברת לגמרי אבל
יש שלב שאני עוברת הלאה.
ואז אתה בא, אחרי שאני כבר בטוחה שאין לי כלום אליך ומראה לי
עד כמה שבכלל לא התגברתי.
פאק אני לא מאמינה שעברו עוד מעט 5 שנים מהרגע הראשון הזה
שראינו אחד את השני, אני חושבת שהיתי צריכה להבין מההתחלה עם
מי יש לי עסק, על הפעם הראשונה שהיינו ביחד בגדת בי, הייתי
ילדה קטנה שלא הבינה כלום. ונקשרתי אליך, נקשרתי אליך כל כך
חזק שלא רציתי לעזוב אותך. ונשארנו ידידים ואז חזרנו ונפרדנו
וחזרנו ונפרדנו אנחנו תמיד ככה וכל מה שאני יודעת עכשיו זה
בזכותך או בגללך, וזה שאני פוגעת באנשים בלי לשים לב זה בא
ממך, הרבה חסרונות שלי באו ממך, ואתה, אתה גם מין חיסרון כזה
בחיים שלי והלוואי והייתי יכולה להוציא אותך מהחיים שלי  וכבר
ניסיתי ולא פעם אחת אבל אתה תמיד חוזר כמו גדול ושובר לי את
הלב, או מה שנשאר ממנו.
אני רק רוצה אותך, אני רוצה להיות איתך להרגיש את הגוף שלך,
להיות איתך כי כשאני איתך אני מרגישה שלמה ושלא משנה מה יקרה
רע אתה תיהיה שם רק בשבילי ותיהיהי איתי כי אני חשובה לך זה מה
שאתה אמרת לפחות, אמרת שאתה בחיים לא תפגע בי כי אתה קשור אלי
ובחיים לא תרצה שאני יפגע ועם מישהו יפגע בי "אני נשבע לך מאור
אני אפרק לו ת'צורה" ואפילו נשמעת קצת ערס אבל זה היה נשמע לי
נחמד.
אני לא יודעת איך כתבתי כל כך הרבה אבל משום מה יש עוד כל כך
הרבה בפנים, אתה צריך לבוא עכשיו ואני לא יודעת איך אני אוכל
להסתכל עליך בלי להתפרץ בבכי, והרי אני לא אמורה להראות לך
שאני סובלת בגללך נכון? אז מה אני כן אמורה לעשות? להעמיד פנים
שהכל בסדר, ושזה בסדר ומתי שבא לך שניהיה ביחד אז אנחנו ביחד
ומתי שלא אז לא? אני כל כך פגועה ממך עכשיו, משהו שאני לא
יכולה לתאר במילים, אולי עוד כמה שנים זה יהיה עוד משהו שאני
יזכר בו ואצחק, או אבכה אבל מה שבטוח שאתה לימדת אותי הרבה,
אבל בדרך הקשה. איתך זה תמיד בדרך הקשה.
אני לא רוצה לבכות בגללך אבל הדמעות יוצאות מעצמן ולא רוצות
לעזוב ועיניים שלי כבר נפוחות ואני כל כך לא רוצה שתראה את זה,
אולי הדרך הנכונה היא להראות לך את זה ושתבין קצת למה אתה גורם
לי.
ושתבין שאם תמשיך ככה לא ישאר ממני כלום. אז בבקשה אחרונה ממך,
בבקשה תפסיק להכאיב לי אני אני לא יכולה יותר, אתה גונב לי את
כל האהבה שבי, אהבה שאני יכולה לתת לאנשים טובים יותר ממך,
אנשים שלא יפגעו בי כמו שאתה פוגע.
אז אני אסיים בזה שאני יגיד לך שאני שונאת אותך כל כך, או את
העובדה שאני בכלל לא שונאת אותך.


פגועה ממך עד עמקי נשמתי, מאור.