ואז היה שקט
שנמשך בדיוק שתי שניות.
צלצול הטלפון הפריע לחוט
המחשבה, והוא פשוט הניח את העט.
המילים סביבו גאו,
רגשותיו בו הוצפו
וקולו רעד ממש טיפה.
אז מה לעזאזל הוא רצה?!

וכשמחשבים מספרים,
זה מעולם לא כמו לחשב
מילים, או קלוריות, או רגעים.
מחשבות באות והולכות,
ציורים הופכים משחור לבן לצבעוניים.
הוא אמר לה כל מה שרצתה לשמוע,
כמעט.
אז למה שכח לבצע?

ואז היה רעש הגלים,
ואחר כך תחנת הרדיו המצליחה במכונית,
ושירים עצובים שהיו אמורים להיות שמחים.
והוא חצי דיבר
חצי שתק
והיא חייכה.
למה לעזאזל הוא כלום לא עשה?