אלפי סטודנטים למדו במהלך השנים אצלו, בפקולטה למדעים.
הוא נכנס לכיתה במלבושו  המהודר.
"הסם הזה הוא הסם הקשה ביותר", אמר הפרופסור ביובש
"אין לו תחליף"

והיא ממשיכה
לחפש אותו.

הצחוק כבר לא ממסטל אותה
הדיכאון כבר לא מרגיע
האוכל הפסיק לנחם.
ואז הגיע הייאוש

אט אט אך בנחישות התפשט לו דגדוגו הקטלני של הייאוש
בפניה
צלל עמוק אל נימיה
והתפזר עד קצוות רגלה.
תחושת מחנק אוחזת בגרונה,
היא צריכה לשאוף אותו
אל ליבה.

היא ממשיכה לחפש אותו.

היא מחפשת אותו בצבעי זית.
בוחנת בקפידה כל בחור שהיא רואה.
מחפשת

והיא מוצאת אותו בדימיונה, מנסה לברוח,
לצאת אל זיכרון שאבד.

במהלך השנים התרחש תהליך מדעי כמעט מופלא.
צחוקו התערבב בנסיבות הכמעט טרגיות של חייו
עם כימיקלים ומרירות.
ואותו פרופסור אפור, שהחיים בשבילו
הם מזמן כבר רק חבורה של מולקולות
ממשיך לצחוק את צחוקו היבש.