ברגע שראיתי את דמותך בפתח, צללית שחורה על רקע שמיים בוערים,
יכולתי לראות איך זה קורה, כמו שזה תמיד קורה, במידה זו או
אחרת. רחש של הזדקפות סוחפת מילא את האויר, כמו בסרט טבע,
כשמגיע הזכר בעל התכונות הרצויות.

מתחפש לנשר אתה חג מעלי, נוחת בלי קול על-יד המלכה שמתרווחת,
מכינה את הגוף הגדול והרך שלה לקליטה, ממש בקצה טווח-הראיה של
הזקן. אני לשמאלו, זזה קצת, לאפשר זרימה חופשית של אנרגיה.

אתה מסתכל עלי, אני מסתכלת עליך בחזרה, מתרגלת ראיה
פריפריאלית. אתה נמתח, נועץ את עקבי מגפי עור-הנחש הזהובים שלך
ברצפה.

הזקן, עיניו עצומות, מפעיל חושים אחרים.

- "מהן התכונות של הזכר הרצוי?"

אני שומעת אותו שואל. נודניק.
המלכה שולחת רגליים לבנות, ארוכות כמו שני משושים, מהנהנת
הנהון שאני מקבלת, בחיבה, בברכה, בזרועות פתוחות.
אני מתחילה לדלוף בלי שליטה אל השטיח.

- "קודם כל שיהיה לו זין בין הרגלים", אני אומרת.

יש לך רגליים של קאובוי, חזה שקוע ובטן ויד שנכנסות לתוך
המכנסיים.
אני כורעת לך בין הרגליים, פותחת את הריצ'רץ' ומתחילה למצוץ.

- "יש בך חוסר מנוחה היום", הזקן אומר.
- "אני מחורמנת", אני אומרת, "פשוט מאד".
- "מה את רוצה?" הזקן שואל.
- "אני רוצה להרוג אותך, אני אומרת, אני רוצה שיהיה לך כזה כאב
ביצים ששום דבר לא יעזור".

אתה מושיב אותי עליך ואומר

- "אני רוצה אותך, אני רוצה אותך, אני רוצה אותך."

העיניים שלך שני סדקים צרים.
אני יודעת שאתה משקר.


- "אתה רוצה את הזקן", אני אומרת.

אני מתחילה לזרוק דברים - צלחות צנצנות כסאות, שוברת קירות,
מפרקת דלתות.

- "הפעם אני הולכת", אני אומרת, "הפעם הזאת אני הולכת מפה."

אף אחד לא אומר לי לחזור.

- "בסדר", אני אומרת לזקן, "ניצחת. קח אותו. הוא שלך. אבל מה
איתי? מה יהיה איתי? אין לי כלום, כלום, כלום. הכל אתה לוקח
ממני".

- "זה לא אני", הזקן אומר.

אני מסתכלת סביב. נעשה לי קר.

- "תתחילי לזוז", אומרים לי, "את תוקעת ומתקיעה."
- "אני חלשה", אני אומרת, "תנו קצת לנוח אחרי המאמץ".
- "את רואה", הם אומרים לי, "את לא יותר טובה. חשבת שאת יודעת
ועשית את כל הטעויות."

הם מתגלגלים אלי מכל הכיוונים. מתחילים ללחוץ.

- "תגיד להם משהו", אני אומרת לזקן, "תגיד שזה לא יקח עוד הרבה
זמן."
- "חשבתי שאמרת שגמרת", הוא עונה.

אני מתחילה ללכת הלוך וחזור בחדר, מדליקה סיגריות, מעצבנת את
כולם, מפריחה טבעות-עשן, צבעוניות אפילו נדמה לי.
הזקן מסתכל אלי:

- "מה את רוצה?" הוא שואל.
- "אני רוצה לצאת", אני אומרת, "אבל אין כאן ידית".
- "הדלת פתוחה", הזקן אומר.
- "אתה מאיים עלי?" אני שואלת.
- "אם זה מה שאת מבינה", הוא עונה.

המלכה מעפעפת, קורצת אלי בריסים, שולחת אלי רגליים מחופות
קורים לבנים. יש לה רגליים יפות, למלכה. היא מוצצת סוכריה.
מלטפת את הכורסא שלה. נאנחת. ירכיה נמתחות.
אתה חושף שיניים קטנות חדות, ונוהם.
אני טומנת ראשי בחיקה.
אם אומרים שמשהו לא משנה, הוא כן.

- "הייתי בתו של מלך הג'ונגל", אני אומרת, "ילדה נורא רגישה.
זכורה לי במיוחד פעם אחת שהלכתי לדואר. הפולקסוואגן של השכנים
קיבל מימדים עצומים, העולם כולו עצר. עבר למהירות איטית. גם
הפסקול. סיפרתי לאמא, היא לא הבינה."

אתה מביט בי במבט קשה. אכזרי.
אני שוב לא יודעת בשביל מה.
אני קמה ועומדת באמצע החדר, בין המלך והמלכה שיושבים קפואים,
ידיהם על ברכיהם, שני ספינקסים שומרים על פירמידה, שתי מפלצות
חובבות חידונים.

- "אני מבינה שיש פה איזו מחויבות" אני אומרת, "היסטורית
אפילו. אולי פעם נפגוש תרבויות אחרות, יותר מפותחות. ואז מה?
נילחם בהם? והם ישימו אותנו במרתפי-העינויים שלהם אבל אנחנו
נהיה יותר חכמים ונמצא דרכים לצאת? נמציא כל מיני אביזרים?"

אני מסתכלת על הרצפה, מחפשת תשובה. יש מיליון. כל אחת נכונה.

אני רוצה להרגיע אותך. להגיד לך שזה לא נורא. שמה שקרה - קרה,
לא בגללי, לא בגללך, שיש אהבה, אמיתית, גדולה, טהורה, כמו
בקולנוע, אבל אתה לא שומע.

השחר עולה. האור החיוור שמסתנן מבעד לתריסים מוחק את הצללים
בפינות ומגרש את הבריכות האפילות מתחת לכורסאות. אני יוצאת.
הרחוב כמו יד קרה על הפנים. מתוך החשיכה הולכת ונבנית העיר.
מופיע קיר, אחר-כך עוד קיר, אחר-כך חלון.
אני הולכת לאט. כולם הולכים.