היא הניחה את ספר המדע הבדיוני העבה על הדלפק מול הספרנית.
השפתיים של האשה הנמוכה והשמנמנה שישבה מול המחשב, עיצבו מילים
שהבחורה לא שמעה. היא חשבה על משהו אחר באותו הרגע. היא הושיטה
את כרטיס הזיהוי שלה שנלקח ממנה בחופזה והושב לה במהירות.
הספרנית שאלה אותה אם הספר שקראה היה מעניין והבחורה הנהנה בלי
לנסות ולהבין מה הייתה השאלה. היא לא זכרה את שם הספר שהחזירה
ולא את התוכן. הוא לא עניין אותה יותר, היא לא מצאה בו את מה
שחיפשה. היא לא מצאה זאת בשום מקום, לא על המדף בין הספרים, לא
בין השורות, לא ברחובות העיר ואפילו לא בבית שלה. היא לא מצאה
אותו בשום מקום, אבל היא המשיכה לחפש. לחפש את הקסם. הקסם
האמיתי. הקסם שלא היה כתוב או מודפס אלא היה ממשי, חי ונושם
בעולם האמיתי.
אבל ככל שהרבתה לקרוא כך התייאשה יותר. כך היה נדמה לה יותר
ויותר ששגתה, שאין אותו, שאין את אותו הקסם שחיפשה שנים רבות
כל כך.
כל דבר קטן שנראה לה מוזר. כל דבר מזערי שלא יכלה לענות עליו
תשובה חד משמעית, היא לא ניסתה. היא ידעה שזה עוד חלק קטן
בפאזל, הפאזל לפתרון. כל זה עודד אותה להמשיך ולחפש. היא לא
ידעה מה בדיוק חיפשה. היא לא ידעה איך זה נראה או לא נראה, אבל
היא ידעה דבר אחד, שאם תראה אותו אז תדע. תדע שזה הוא.
לפי פניה של הספרנית היה ברור שלא הייתה מרוצה. הבחורה הייתה
בטוחה שלא ענתה על שאלה כלשהי שנשאלה. אבל לא היה לה אכפת. היה
בידיה עוד כרך עבה של לפחות חמש-מאות עמודים והיא עמדה לחזור
הביתה ולשבת עליו כמה ימים טובים, ימים של חיפוש.
הבחורה פנתה מן הספרנית והחלה ללכת לכיוון הדלת אך נעצרה
כשהרגישה יד נחה על כתפה. היא הסתובבה, מולה עמד בחור בן גילה.
הוא היה גבוה, כתפיו רחבות, שערו החום נופל על מצחו. מאחורי
משקפיים בעלי צורה מלבנית הציצו העיניים הירוקות והסקרניות.
העיניים הביטו בה. הבחורה הכריחה את עצמה לצאת מהבועה שהייתה
שרויה בה בכמה השעות האחרונות. היא חייכה אל הבחור שהשיב לה
חיוך משלו.
"היי," בירך אותה.
"היי," חיוכה נעלם, "נחמד לפגוש אותך כאן, אבל אני צריכה
ללכת." היא הסתובבה והחלה לפסוע לכיוון היציאה. הבחור עקף אותה
במהירות ונעמד מולה.
"אני מרגיש שאני מאבד אותך." פניו היו רציניות.
"יוגב, תראה," היא חיפשה מילים מתאימות כדי להיפטר ממנו.
'ולחשוב שפעם היינו מחפשים כל דקה ודקה כדי להיות יחד'. חשבה
לעצמה. "אני באמת חייבת לזוז, יש לי כמה דברים לסדר..." התירוץ
הזה לא עבד עליו. אף תירוץ לא עבד עליו.
"קרן," מבטו הנוקב לא עשה לה טוב, "הסתכלי עליי." הוא תפס את
סנטרה בעדינות, אבל בכוח, באצבעותיו, והכריח אותה להביט לתוך
בריכות עיניו הירוקות. כאבו היה גלוי, כאב שלא יכלה להתעלם
ממנו. "בבקשה, תסבירי לי מה קורה כאן."
"לא קורה כלום." היא הדפה את ידו בגסות שלא התכוונה אליה. "אני
פשוט צריכה לסיים מחקר חשוב."
"אבל מה אתנו? אנחנו לא חשובים?" קולו היה שבור.
"יוגב, לא עכשיו. נדבר אחר כך, בסדר." היא נשקה קלות על שפתיו
והחלה ללכת בשלישית.
"יש לך מישהו אחר?" השאלה הייתה כרעם ביום בהיר. הספר נפל
מידיה מרוב תדהמה. "יש לך מישהו אחר?" השאלה הנוקבת נשמעה ממש
קרוב מאחוריה בצורה לא נעימה במיוחד, כמעט מאיימת. הבחורה בלעה
את הרוק שהצטבר בפיה.
"לא, אין לי אף אחד." היא יכלה להרגיש את הידיים החזקות נכרכות
סביב מותניה, את מגע גופו החם, את נשיקתו על עורפה.
"אני אוהב אותך", לחש לתוך אוזנה, "ספרי לי יותר על המחקר שלך.
אני אעזור לך."
"אני לא יכולה. אתה לא תבין." היא התחרטה על מה שאמרה. הוא עזב
את מותניה והתרחק.
"בסדר", קולו היה מיוסר. זה הכאיב לו שלא בוטחים בו. 'תמיד
היית רגיש מדי.' היא הייתה בטוחה שהוא לא יבין. שיחשוב אותה
למטורפת. שלא ייתן לה להמשיך לחפש. והדבר שחיפשה היה חשוב לה.
חשוב אפילו ממנו.
קרן התכופפה והרימה את הספר שעדיין שכב על הרצפה. כשהסתובבה
להגיד לו שהיא מצטערת, שלא התכוונה... הוא כבר לא היה שם. היא
לא יכלה להבין איך היא יכולה לפגוע בו כל כך הרבה, אבל עוד
יותר הפליא אותה זה שהוא תמיד סלח לה. היא ידעה שגם הפעם הוא
יסלח. בגלל זה לא טרחה ללכת אחריו.
אחרי ששמה את מעילה השחור, היא יצאה אל הרחוב החשוך. היא פסעה
על המדרכה עם עוד כמה אנשים שמיהרו כל אחד לדרכו. הם הלכו
בהליכה מהירה וקצובה. 'כל כך שגרתי.' הדבר הפריע לקרן בצורה
שלא תאמן. 'פוסעים להם כך ולא יודעים שהם מפספסים את הקסם'.
זה לא היה בדיוק נכון. הכל נראה נורמאלי לגמרי באותו רחוב חשוך
המואר באורם הצהוב של הפנסים ובאורו החיוור של הירח האפור שצף
בשמיים נקיים מענן. לא היה שום ספק שזה לא המקום למשהו מוזר או
על טבעי. לא, זה לא היה המקום לקסם.
מחשבותיה נדדו אל הספר שהיה מונח בתיקה שהיה תלוי על כתפה. היא
כבר רצתה להיות בבית ולחדש את החיפוש, אבל מחשבה קודרת התגנבה
לשולי הכרתה. 'ומה אם אין דבר כזה קסם?' הרעיון גרם לה לרעד.
היא הייתה בטוחה שזאת השפעתם הרעה של האנשים האטומים שסביבה.
שהולכים כמו חיילים על לוח משחק ולא נותנים את דעתם מחוץ
למעשיהם הרגילים, שעסוקים במסגרת הקטנה והקשיחה שקבעו לעצמם
ולא היו מוכנים לצאת מן הגבולות ולהעיף אפילו מבט חטוף מעבר.
הבחורה גירשה את המחשבה המטרידה ממוחה והתרכזה בלספור את אבני
המדרכה תחת רגליה. היא ראתה כתם קטן וכהה על המרצפות שצבען היה
סגול ואדום. ועוד כתם. ועוד אחד. משהו קטן ורטוב פגע בפניה.
היא נעצרה והרימה את עיניה אל השמיים. פיה נפער בתדהמה. ענני
סערה כבדים כיסו את הירח ואת הכוכבים עד לקצה גבול ראייתה.
קרן הביטה באנשים שהלכו לשני צדדיה. לימין ולשמאל. הם לא
הבחינו במשהו חריג. הם לא הבחינו ששמי הערב הנקיים הפכו למלאים
ענני עופרת כבדים. הם לא הבחינו בשום שינוי. או שאולי כן? כמה
מהם החישו את צעדיהם. האחרים מלמלו קללות חרישיות כשהביטו
למעלה. וכמה שהיו להם מטריות, פתחו אותן וסוככו על ראשם מפני
הטיפות המאיצות. כן, הם הבחינו בשינוי, אבל לא נתנו את דעתם
לכך. היו להם דברים חשובים לחשוב עליהם מאשר על גשם שהופיע
משום מקום. כל פעולותיהם בנוגע למצב החדש והלא צפוי היו רגילות
ושגרתיות. 'איך הם יכולים להתעלם? הרי הקסם ממש ניתך על ראשם
כמבול?' הבחורה הייתה המומה.
היא המשיכה ללכת, כיוון שלא רצתה להירטב עד לשד עצמותיה לפני
שתגיע הביתה.
בזמן שהייתה מרוכזת בלא לדרוך בשלוליות עמוקות, משהו השתפשף
בה. משהו יבש, לא כמו המעילים הרטובים של האנשים חלפו על פניה.
היא הרימה את מבטה, הסתובבה אחורנית וראתה אדם גבוה מאוד, שלבש
מעיל ארוך בעל ברדס שסוכך על ראשו. שולי המעיל התנופפו בגלל
הרוח, האיש התקדם במהירות, כמעט בריצה, אבל הבחורה יכלה לראות
בבירור שטיפות הגשם לא פוגעות בו. הן נעצרו סנטימטרים אחדים
ממנו כמו נתקלו במחסום בלתי נראה כלשהו ואז החליקו לאיטן,
שומרות על מרחק קבוע מבגדיו.
לקח לקרן כמה שניות להתאושש ממה שראתה, אבל היא תפסה את עצמה
בזמן. היא החלה לרוץ אחרי האיש במורד הרחוב, מתרחקת תוך כדי כך
מביתה. היה לה קשה להתקדם במהירות הרצויה בגלל כל האנשים שחסמו
את דרכה והפריעו לה לרוץ. כמה פעמים אף חששה שאיבדה אותו, אבל
לאחר כמה שניות שוב יכלה לראות את הברדס בשדה ראייתה.
אחרי כמה פניות שהרחיקו אותה ואת האדם שעקבה אחריו מהרחובות
הראשיים, הבחורה יכלה לפסוע אחריו ביותר קלות. היא ראתה אותו
פונה יותר ויותר עמוק אל תוך הרחובות הצרים יותר, הריקים מאדם,
ואז גם אל הסמטאות.
כשכאב טורדני בצד גופה של קרן איים להכניע אותה, האדם המסתורי
סוף-סוף האט את צעדיו עד לקצב של התגנבות. הוא גם החל להביט
לצדדים ולאחור, לוודא שלא עוקבים אחריו.
קרן, מצדה, התחילה להיזהר יותר ופסעה באותם קטעים של הסמטה
שבהם היה הצל ואת הקטעים, המוארים באורם של הפנסים, עברה בריצה
קלה וחרישית.
לאחר עוד כמה רגעים הם נכנסו לסמטה ללא מוצא. האיש הסתובב
באופן פתאומי. הבחורה נצמדה אל הקיר הקרוב ביותר אליה, מקווה
בלבה שהוא לא הבחין בה. רק עכשיו היא הבינה שמאוד הסתכנה בזה
שעקבה אחריו. לבה פעם בחוזקה, בציפייה למהלכו הבא של האיש.
האדם הגבוה המשיך להביט אל החשכה שקרן התחבאה בה. היא הרגישה
שעברה שנה שלמה עד שהוא הסתובב ו...
'נעלם לתוך הקיר?!' היא הייתה המומה.
בעודה משכנעת את עצמה שזה טבעי לגמרי, שהיה עליה לצפות לכך
שיקרה משהו דומה לזה, היא ניגשה אל קיר הלבנים הגבוה. מבטה סקר
את הלבנים החלקות, מנסה למצוא לפחות פגם קטן במבנה המושלם.
'איך הוא נכנס?' היא נגעה עם ידיה בקיר. הוא היה נוקשה, קר
ורטוב. בדיוק כפי שהיה אמור להיות. היא סגרה את כפות ידיה
לאגרופים והלמה בחוזקה. כאב חזק, שהתפשט בידיה, גרם לה לסגת
מעט.
"מה את חושבת שאת עושה?" נשמע קול חורק מפינה אפלה של הסמטה.
קרן התחלחלה מהקול הפתאומי. היא הסתובבה לכיוונו של אותו החושך
שדיבר אתה.
"ניסיתי להיכנס", ענתה בפשטות, מנסה להסתיר את הרעד בקולה.
"דרך הקיר?" שאל ואז המשיך בלי לחכות לתשובה. "את יודעת שזה
בלתי אפשרי? אל תנסי זאת שוב."
"אבל זה כן אפשרי!" הבחורה לא סבלה כשמתחילים לשכנע אותה במשהו
שהיא יודעת שלא נכון.
היא ראתה את הצללים מתחילים לזוז ואימצה את עיניה על מנת לראות
דרך החשכה, אך לא הצליחה להבין מה בדיוק קורה מחוץ לאלומת האור
שהטיל הירח. רק עכשיו שמה לב שהגשם נפסק והשמיים היו זרועי
כוכבים.
"אחר מה את מחפשת, חמודתי?" הקול החורק החזיר אותה אל האדמה.
היא הנמיכה את מבטה, אך גילתה שעליה להביט יותר למטה ממה
שחשבה. מולה עמד אדם שגובהו לא עלה על מטר שלושים. היה לו זקן
עבות, בגדי עור ומבט חכם ונוקב. האיש הנמוך חזר על השאלה ששאל
והמשיך להביט בקרן במבט עוד יותר נוקב מאשר קודם.
"אחר הקסם", היא הרגישה שאם תשקר, האיש יהרוג אותה במקום.
"איזה קסם?" המשיך לחקור, גבותיו התקרבו אחת לשנייה והעניקו לו
חזות זועפת.
"זה לא ברור? הקסם. הקסם האמיתי."
"ולמה בדיוק את מתכוונת כשאת אומרת קסם אמיתי?"
"לקסם..." היא הייתה נבוכה לגמרי והרגישה שבטחונה מתחיל לעזוב
אותה. "נו... כמו שכתוב בספרים. כל האלפים, הגמדים ו..." קולה
גווע לאיטו כשהיא הבינה שמולה עומד לא אחר מאשר גמד.
"במה בדיוק את נועצת את עינייך, עלמתי?" עכשיו הגמד התחיל
להיות נבוך.
"סליחה", התנצלה, "אתה גמד, נכון?"
לאחר כחצי דקה של מחשבה מעמיקה האיש הנמוך הסתובב ובעודו מתחיל
לחזור אל הצללים אמר לקרן ללכת בעקבותיו. היא פחדה מהגמד וממה
שתראה אחרי שתבוא אחריו, אבל הצימאון שלה לידע היה חזק יותר
מפחדיה. היא פסעה בעקבותיו בהיסוס, אל תוך החשכה.
כששוב יכלה לראות הבינה שהיא נמצאת בחדר בגודל בינוני. היא
סקרה אתו בקפידה. באח בערה אש חמה שהטילה צללים מרקדים על
הקירות. על שולחן עץ גדול ועתיק עמד נר. היו בחדר שני כיסאות,
ספה, שטיח בצבעי חום אדום על הרצפה, ניירות ומגילות קלף בכל
מקום והרבה מדפים של ספרים. הייתה גם דלת נוספת, חוץ מהדלת
שדרכה נכנסה. הדלת האחרת הייתה סגורה וכנראה גם נעולה. בחדר לא
היו חלונות.
"איפה אנחנו?"
"בחדר העבודה שלי", נחר הגמד.
"עדיין לא ענית על השאלה שלי", ציינה.
"ומי אמר שאני חייב?" האיש הנמוך הביט בבחורה מבעד לגבותיו
העבות.
"אל תהיה כזה גס רוח, גרנדמר (Grendmar)." גם קרן וגם גרנדמר
פנו לעבר הדלת שהייתה סגורה עד לפני שנייה. בפתח עמד איש גבוה
ורזה. תווי פניו עדינים יחסית לגבר, שערו ארוך חלק ובהיר,
ואוזניו מחודדות כלפי מעלה. "אני אגנס (Agens)." הגבר הציג את
עצמו ונכנס עמוק יותר אל חלל החדר. הבחורה הבינה שהוא היה האדם
שעקבה אחריו ברחובות העיר. הוא סקר את שערה השחור והרטוב ואת
מעילה ומכנסי הג'ינס שהיו ספוגי מים. "את נרטבת לגמרי, תתקרבי
יותר אל האש, היא תייבש אותך במהירות." הבחורה צייתה והתיישבה
על קצה הספה שהייתה ליד האח. אגנס התיישב לידה.
"אתה אלף?" שאלה קרן.
"לא הוא לא," אגנס התחיל לענות אבל הגמד הקדים אותו. "הוא
חצי-אלף." האיש הגבוה חייך באישור.
"ומי את?" שאלו שניהם בבת אחת. קרן לא הייתה מוכנה לשאלה
הכפולה ולקח לה כמה שניות בשביל לענות.
"קרן," אמרה, "קרן עוז."
"השם מתאים לך", החמיא לה החצי-אלף.
"אגנס, הפסק לנסות ולחזר אחר כל אשה יפה שאתה רואה", נזף בו
הגמד. קרן הסמיקה.
"סליחה," אגנס התנצל ובשביל לשנות נושא, שאל, "למה באת לכאן?"
"בשביל למצוא את הקסם האמיתי." בתשובה לדבריה של קרן, הגמד
והחצי-אלף החליפו ביניהם מבטים. לאחר שיחת מבטים קצרה גרנדמר
שאל:
"מה בדיוק את רוצה לדעת?"
"הכל."
"זה אינו אפשרי. את חייבת לבחור משהו ספציפי", אמר לה אגנס
"טוב," אמרה לאחר דקה של מחשבה, "אז תוכלו לספר לי איך נעלם
הקסם מהעולם שלנו ולאן הוא הלך ומה גרם לו להיעלם?"
"ולמה את כל-כך בטוחה שהקסם היה קיים בעולמך מלכתחילה?" ענה לה
הגמד על השאלה בשאלה משל עצמו.
"כי..." היא לא ידעה איך להסביר את זה שהיא יודעת שזה ככה
וזהו. היא בעצמה לא הבינה למה חשבה שהקסם היה קיים. "פשוט
הייתה לי הרגשה..."
שני הגברים שוב החליפו ביניהם מבטים. הגמד ניגש אל מדפי הספרים
והתחיל לחפש. לאחר כמה דקות ארוכות הוא הוציא ספר עבה כריכה
ושם אותו על שולחן העץ הגדול ופתח אותו כך שאור הנר יאיר את
הדפים. קרן ואגנס קמו מהספה והתקרבו גם הם אל השולחן על מנת
להיטיב לראות את הכתוב. כשראשה של הבחורה היה מעל לכתפו של
הגמד היא הצליחה לראות את הכתוב, אבל לא להבין.
"מה כתוב כאן?" שאלה.
"לא משהו שיהיה בעל חשיבות עבורך", ענה הגמד. הוא התחיל לדפדף
במהירות ונעצר בדף שעליו הייתה תמונה של מפה. המפה תיארה שני
איים גדולים ואחד קטן יחסית שהיה ממוקם בצדה התחתון השמאלי של
המפה.
"לכאן הלך כל הקסם", התחיל הגמד, "כל היצורים בעלי הקסם, לקחו
אותו אתם וברחו לאיים האלה. אל תבקשי לדעת את מקום הימצאם,
כיוון שהמידע הזה הוא סודי ואסור לי לדבר על זה.
למה הם ברחו את שואלת. התשובה פשוטה ביותר. היה ברצונם להציל
את חייהם ממוות בטוח ומהשמדה מוחלטת על ידי בני האנוש. אך זאת
לא הסיבה היחידה. היא העיקרית, אבל יש סיבה נוספת. כשהמלחמות
הבלתי פוסקות בין בני האנוש ושאר היצורים הקסומים נרגעו מעט,
והיה נדמה שהנה באו ימי השלום, בני האנוש התחילו לערבב את דמם
בדם של הגמדים, הפיות והאלפים. וזה גרר אחריו מוטציות." הגמד
הביט במבט עצוב אל אגנס. קרן עקבה אחר מבטו ואז הבינה, החצי
אלף הייה בנם של בת אנוש ואלף או של בן אנוש ואלפית.
"לא רק שהמוטציות האלו יצרו בעיה של טוהר גזע ובעיה של הגידול
המועט של בני הקסם הטהורים." "לבני האדם לא הייתה בעיית
התרבות", הסביר אגנס.
והגמד המשיך להסביר, "זה גם יצר בעיה לאותן המוטציות כמו חצי
גמדים, חצי אלפים וחצי פיות. הם לא היו רצויים לא אצל הגזע
האנושי ולא אצל הגזע שאליו השתייך ההורה השני שלהם. הם הפכו
למנודים על ידי הכלל", כשגרנדמר סיים הוא נאנח עמוקות.
"אז למה אתם לא עזבתם?"
"אגנס נשאר בגלל שלקחו רק את טהורי-הדם ואני הושארתי לשמור על
הכניסה בין שני העולמות מפני בני האנוש."
"אז מה קרה לאלה שלא לקחו אותם?" השאלה הזאת הופנתה אל אגנס.
"הושמדו." הכאב נשמע בבירור בקולו של החצי-אלף. "אני בין
היחידים שעוד נותרו."
לאחר שתיקה ממושכת, שהשתררה בחדר לאחר דבריו של אגנס, קרן העזה
לדבר שוב. "והקסם נעלם לתמיד? אין שום סיכוי שהוא יחזור אי
פעם? העולם שלנו הפך לחסר קסם לגמרי?"
"לא, הקסם שנעלם לא יחזור יותר, אבל עדיין נותר מעט קסם בעולם
הזה, שבני-הקסם לא לקחו אותו איתם. לצערי גם הוא עומד תחת סכנת
השמדה."
"איזה... איזה קסם?" מרוב התרגשות הבחורה בקושי הצליחה לדבר.
"ומי משמיד אותו?"
"אנחנו לא יכולים להגיד לך", אמר הגמד.
"תצטרכי לגלות בעצמך", הוסיף הגבר השני.
"אבל לפחות תנו רמז." קרן הרגישה שלעולם לא תדע מה הקסם אם לא
תדע לפחות פרט אחד לגביו.
"זה קסם שהאנשים הורסים אותו", אמר הגמד, "כולל אותך."
קרן לא יכלה להאמין למה ששמעה. היא? היא הורסת את הקסם היחיד
שנשאר בעולם?
"מתי?" שאלה, "מתי עשיתי זאת?"
"פעמים רבות, אבל אחת מהן היא היום. הקסם ניתן לך על-ידי אדם
אחר..."
"אגנס!" נזף בו הגמד.
אגנס כנראה הבין שאמר יותר מדי ובשביל לא להוסיף עוד בעיות,
נפרד משני בני השיחה שלו ויצא מהחדר.
קרן נותרה עם הגמד. היא הייתה מבולבלת להחריד. מחשבות אין ספור
מתרוצצות לה במוח.
"עכשיו תצטרכי ללכת", גרנדמר קטע את מחשבותיה, "ואני מבקש ממך,
אל תנסי למצוא את המקום הזה שוב. את לא תצליחי. וגם אם כן,
אנחנו כבר לא נהיה כאן."
הבחורה הנהנה בשקט, אמרה שלום, הסתובבה והלכה משם כשהמחשבה
היחידה שהייתה במוחה הייתה על הקסם הנותר.

היא הלכה ברחובות העיר. הגשם כבר הפסיק והשאיר אחריו רק ריח
נקי באוויר ושלוליות עמוקות של מים על המדרכה. הבחורה לא ידעה
לאן היא הולכת, אבל כשהרימה את מבטה מהמדרכה הרטובה ראתה את
ביתו של יוגב. היא נזכרה במה שקרה קודם לכן באותו הערב והחליטה
שהיא חייבת לדבר אתו.
הבחורה ניגשה אל דלת ביתו ונקשה עליה. הדלת נפתחה. יוגב עמד
מולה והביט בה. היא ראתה דמעות בעיניו, אבל היא ראתה עוד משהו.
היא ראתה בעיניו הירוקות את הקסם. הקסם שחיפשה זמן כה רב ושהיה
כל-כך קרוב אליה, אך היא הייתה עיוורת מכדי לראות אותו. בעיניו
של הבחור שעמד מולה היא יכלה לראות את הקסם האינסופי. הקסם
האמיתי האחרון.