שחר שלי
הסתיו כבר מתקרב. צמרות העצים נצבעו חום ואדום, משבי רוח
קרירים חודרים לאוויר החם והמחניק, והאנשים שותקים לעיתים
קרובות יותר.
אני הולכת בחורשה שאתה אוהב, דורכת על העלים שנשרו, מדמיינת
אותנו על הנדנדות.
שמעתי מחברים שכבר הסתדרת לך שם, בארץ הזרה שעכשיו אתה קורא לה
בית. שמצאת עבודה, קנית בגדים, התמקמת, לא חושב לחזור. הארץ
הזו ואני נמחקנו בשבילך.
אני חושבת שגם אני אתחיל לעבוד. השעמום סוחף, הימים כלילות,
הולכת ברחוב בלי מטרה, חוזרת הביתה, ישנה, קוראת עיתון, או
ספרים מטומטמים של סופרים עם יותר מילים מכישרון.
בלילות אני חושבת עליך. על היום ההוא, כשבאת עם כרטיס טיסה
בכיוון אחד, מזוודה ומילים שחותכות בבשר. מלמלת הסבר, השפלת
עיניים ונסעת.
פתחתי את החלון והרוח נכנסה לבית, מעיפה את הדפים שעל שולחן
המטבח, חשבונות שלא שולמו, מבצעים בקניון הקרוב. החלטתי לשפץ
פה קצת, לעשות רימונט כמו שאמא אוהבת לקרוא לזה. אולי נצבע
בצבע אחר את הקירות? הלבן הזה באמת נראה קצת ערום, כמו שתמיד
אמרת. נראה לי שאני גם אקנה שולחן חדש, אף פעם לא סבלתי את
הענתיקה המכוערת הזו, אבל התעקשת. אני משערת שלא כל כך איכפת
לך עכשיו אם השולחן ישאר או לא. כבר קנית שולחן משלך בבית שלך
בארץ החדשה שלך.
טלי על סף חתונה, היא ועומר ממש מאוהבים. אני מסתכלת עליהם,
מתחבקים, מתנשקים, אוהבים. אני זוכרת שגם אנחנו היינו ככה,
נוגים, מנותקים מהעולם בחומת אהבה בלתי ניתנת לשבירה. או כך
חשבנו. חשבתי.
החלטתי לשכור סוף סוף את הסטודיו שתמיד חלמתי עליו. שקט, ובד
ציור. זה מה שתמיד רציתי. זה, ואותך. לעלות על הבד תמונות
שרצות בדמיוני, אנשים, מקומות, אינספור נופים שנחרטו בזיכרון.
המכחול נע ואני שותקת, הצבעים מתערבלים במחול צבעוני, ואני
מנותקת. והבד סופג הכל בשלווה, פורק אותי ממני. פורק אותי ממך.
שחר שלי, אתה בכל מקום. בדמיון, בפנטזיות, בכאב, בבית, ברחוב
ובטוח שגם בסטודיו. בצבעים, במכחול ובבד. ואני, אני כבר
עייפתי. עייפתי לברוח ממך. ככל שהלכת יותר רחוק ככה יותר קשה
עלי הבריחה.
שחר שלי תחזור. תחזור לימים שלנו, ללילות שלנו, לשנים שעברנו,
לשנים שאנחנו עוד יכולים לעבור.
                                                 אלה שלך .


 

ילד שלי
עונות השנה מתחלפות, הסתיו בא והלך, העצים כבר ערומים מעליהם,
השמיים מעוננים והימים אפורים. אני יושבת ליד החלון, רואה את
הגשם מכה בזכוכית וממשיך הלאה, כמוך. העצים נעים ברוח, במין
ריקוד מסתורי אך מתואם להפליא. לבושה בסוודר שלך, שתמיד היה
טיפה יותר מחמם מכל הסוודרים שלי, מסתכלת לרחוב. ילדים קטנים
במגפיים צבעוניים רצים בין השלוליות, נשים זעופות פנים ממהרות
הביתה, גברים קפואים נאבקים עם המטריה ברוח כמו דון קישוטים
שנלחמים בתחנות רוח. התנור פועל, ואני יושבת לידו עם ספר פתוח.
העיניים מרפרפות על המילים והמחשבות רצות בראש, רצות לכיוונך.

מוסיקה שקטה מתנגנת, מלטפת את האוזן וחומקת כדי לא להפריע
לקריאה, אפילו את המוסיקה הצלחתי לשטות.
לפני שבוע שכרתי את הסטודיו. לא גדול מדי, לא מפואר מדי,
סטודיו תל אביבי טיפוסי. קניתי מכחולים חדשים, כן ציור חדש,
צבעים חדשים. אני עומדת מול הבד, מדמיינת אותך ואותי חבוקים.
עוצמת עיניים ומדמיינת אותנו מתנשקים. פוקחת עיניים ורואה ציור
חדש. אני רוצה להוסיף קו לפה, נקודה לשם, להרגיש שזה הציור שלי
ולא של הפנטזיה, אבל בפנים אני יודעת שכל קו נוסף יהרוס את
ההרמוניה המושלמת. חותמת למטה ברעד קל. ציור התחיל, ציור נגמר,
רק אני לא הייתי חלק מהתהליך.
ביררתי לגבי שיפוצניק אבל לצערי מתברר שהרימונט שתכננתי עולה
המון, אז התחלתי לחפש עבודה, לא רק בשביל השיפוצים, בעיקר
בשביל התעסוקה. אחרי כמה רעיונות טיפשיים, וכמה ראיונות לא
מוצלחים, התקבלתי לעבודה כמלצרית באיזו מסעדה אפופת עשן ואנשים
סובלים. לילות שלמים של עבודה רצופה, עוברת בין השולחנות,
מדברת לפי טקסט כתוב מראש, מחייכת פעמיים, בודקת מה שלום
השולחן פעמיים, ואוספת את הטיפ בסוף. לילות שלמים בלי מחשבה
עליך. בבקרים אני ישנה שינה נטולת חלומות, בצהריים אתה חוזר
בציוריי, ובערב המסעדה. מי חשב שלי אי פעם יהיה סדר יום, מי
חשב שאני אחיה בשגרה. בשבתות אני שוב בבית, חושבת עליך, או
בסטודיו, מציירת אותך.
אחרי מחשבה ארוכה הגעתי למסקנה שאני לא כועסת שלא החזרת מכתב,
למעשה אפילו לא ציפיתי. אתה יושב בבית החם שלך, בארץ הרחוקה
שלך, לבוש בעוד אחד מהסוודרים הטיפה-יותר-חמים שלך ולא חושב
עלי. עובד בבקרים, ישן בלילות. אולי אתה גם מזיין בחורות?
משתכר בפאבים, הולך למסיבות?
ואולי אתה כן חושב עלי? מרטיב את הכרית בדמעות, אוכל מקופסאות
שימורים וחולם לחזור?
אני כמהה לדעת שכן, מעמידה אותך לנגד עיני, אומלל וסובל באיזו
מסעדה אפופת עשן עם מלצרית שמחייכת חיוכים מזויפים ובוכה על
האהבה שלה.
                                                אלה שלך.


אהוב שלי
החורף מתרחק, ולמרות שלא האמנתי, עברתי גם אותו. השמיים כבר
פחות אפורים, האוויר התחיל להתחמם, והאנשים חזרו לחייך, ורק
אתה עדיין שם. יום רודף יום, ואתה לא כותב, לא מתגעגע. הפרחים
התחילו לפרוח, מפיצים ניחוחות וממלאים בצבעים, העצים שוב
מתכסים במלבושי אדם וחוה, כאילו גילו לפתע שהם ערומים. ורק אני
עדיין נבולה, מתכסה בלבוש דני דין, הולכת ברחוב בין האנשים
ואיש לא שם לב לקיומי. תמיד נחבאתי אל הכלים, רק אתה ראיתי
אותי בין כולם, רצית אותי מבין כולן. איפה אתה עכשיו להשקות
ולדשן אותי? לשים אותי מאחורי פרגוד זכוכית כדי להגן עלי
מהרוחות, להוריד ממני את הזחלים, חוץ מכמה שיהפכו לפרפרים?
הנסיך הקטן שלי נסע לכוכב אחר, להכיר שושנים אחרות, לדבר עם
נחשים ולאלף שועלים, אבל מתי תחזור? האם כבר למדת שמה שחשוב
באמת נסתר מן העין? האם כבר הבנת שאני יחידה מבין כל השושנים
האחרות?
ואולי אתה לא מתכוון לחזור? התאהבת בכדורי הפלא שחוסכים לך
דקות ביום, ברכבות המהירות שנוסעות מפה לשם, הלוך ושוב ללא
מטרה.
הסטודיו מתמלא מיום ליום. הוספתי כמה עציצים, רדיו לשמוע קצת
מוסיקה, כורסה.
הציורים מתרבים מיום ליום. עשרות פוזיציות שלך ושלנו, עשרות
נופים. עשרות פנטזיות, דמיונות, זיכרונות מעלי געגועים, כאב,
דמעות. עוצמת עיניים ומדמיינת, פוקחת עיניים, חותמת, מניחה
בצד. תעשייה קטנה נוצרה לי בסטודיו הקטן ששכרתי, תעשיית הסבל
שלי.
במסעדה התחלפה ההנהלה, אבל לא פיטרו אותי. לא התלוננו עלי אף
פעם, על מלצריות ממושמעות עם עיניים כבויות איש לא מתלונן.
בלילה אני הולכת לשם, בגדים שחורים, נשמה דואבת, מזייפת חיוכים
בשביל כסף, מזייפת הקשבה בשביל עבודה. ובבקרים ישנה. עם הזמן
חזרו החלומות. חלומות עלינו מאושרים, חלומות עליך לידי, חלומות
לא מציאותיים. לעיתים קרובות אני קמה עייפה, עיניי רטובות ואני
עדיין בחלום, קמה לתוך כלא הגעגועים שהקמתי, לתוך מאסר החיים
שדנתי את עצמי אליו.
הייתי רוצה לרוץ רחוק מכאן, רחוק מהזיכרון שלך, רחוק מהכאב
שלי, רחוק מהכלוב שהוא חיי, כמו חיה פצועה אני מלקקת את פצעיי
בבוקר, לאחר עוד חלום עוטף.  
שמעתי מאמא שלך שהתקשרת לפני חודש. אמרת שהכל טוב, אתה מסודר,
מקווה שאצלנו בסדר, אתה לא יכול לדבר, אבל אל תדאגו.
"לא אמר עלי כלום?"
"לא, מצטערת אלה."
"לא, לא משנה".
שוב משקרת, לה ולי. שחר שלי, האם היה לך כל כך רע פה שהיית
צריך לברוח הכי רחוק שהדמיון הרשה לך?
                                                 אלה שלך.



מתוק שלי
האביב הסתיים ונותרנו עם החום. האוויר מסרב לזוז ממקומו, כאילו
כדי להכעיס, האנשים מזיעים וחסרי סבלנות. ילדים קטנים רצים
ברחובות בחופש אינסופי, בני נוער מסתובבים בלילות, נכנסים
לפעמים למסעדה, עושים הרבה רעש והולכים. אני מתהלכת בערבי שבת
בחוף, המים מלטפים את רגליי לרגע ונסוגים אחורה. החול בין
אצבעותיי, חם ומלטף. לפעמים אני נעצרת, מתיישבת ופותחת שוב את
הספר, או שהבאתי דף ועיפרון ומציירת את הים נבלע בחושך הגדול.
לפעמים נרדמת על החול, מתעוררת בבוקר מקרני השמש שמפיצות אור
ראשון. אח"כ חוזרת לסטודיו לבכות על הבד.
אחרי שכבר לא יכולתי למצוא יותר מקום לציוריי החלטתי להגשים
עוד חלום ולחפש אחר גלריה שתהיה מוכנה להציג את הציורים. אחרי
חיפוש קצר מצאתי את הגלריה, והתערוכה שלי, שלך בעצם, נפתחה
לפני שבוע. אני מוצאת את עצמי מסתובבת בחדר, הקירות לבנים
ועליהם תלויים הציורים. תמונות מחיינו, תמונות מראשי, פנטזיות
רטובות על אהבה אין קץ. שוב אני מתכנסת בעצמי, מדמיינת אותך
לידי, נהנה איתי מהתגשמות מאווי, ממימוש חלומותיי, מהתערוכה
שהצגתי לכבודך, תערוכה שלמה שעוסקת בך. אני, כמו הרקע, רק
משרתת את הדמות המרכזית, אתה, שחר שלי. בחיי הגלמודים ובכאב
האינסופי שהוא השגרה שלי אתה הדמות המרכזית, הסוהר של בית הכלא
שהוא חיי, אתה הוא שמחזיק את המפתח לכלוב, שחרר את חיית הבר
הזו חזרה לטבע.
מסתכלת בציור. אתה מסתכל למצלמת הצייר ומחייך את חיוכך הכובש.
אני עוצרת הזמן בשבילך ומציירת.
אני משערת שסבל ואומללות נוטים לכבוש את לב הבריות, מכיוון
שציוריי נמכרים די מהר. פעם אחר פעם אני רואה מישהו זר לוקח
אותנו אליו הביתה. כעת אתה נמצא ברחבי הארץ, רק לא איתי, רק לא
בעולמי שלי. ציור אחר ציור דמותך מטשטשת, תווי פניך הופכים ללא
מציאותיים בעיניי, הזיכרונות והפנטזיות מתערבבים זה בזו ואני
כבר אינני מסוגלת להבחין האם קרה או שהיה זה חלום.
ערב ערב במסעדה אפופת עשן ואנשים סובלים אני קמלה, נרקבת
בחומצת הגעגועים, בוקר בוקר אני רצה בין האושר שאני משווה לנו
בחלומות, וכל צהריים אני מחזירה אותך שוב לחיים עם מכחול,
צבעים ובד. כל יום מישהו אחר לוקח אותך, אותי, אותנו הביתה.
עונות השנה מתחלפות ויתחלפו אבל אני באותו מקום, נציב מלח
בסדום ועמורה שהם חיי, בסיוט שהוא ימי ובזיוף שהוא לילותיי.
מכיוון שלא כתבת מכתב תשובה אפילו פעם אחת, לא הזכרת אותי באף
טלפון ולא חשבת עלי יותר אני כבר לא רואה טעם לכתוב אליך. אני
אפילו לא יכולה לדעת אם אתה מקבל את המכתבים, אם אתה קורא אותם
או משליך לפח הזבל, או לקופסת נעליים, שיצברו אבק ואשמה הרחק
ממך.
אולי יום אחד תפסיק לברוח ממני, תחזור או תישאר, אבל תפסיק
לברוח. עד אז אני כלואה לכבודך, נובלת בשקט, מוכרת ציורי כאב
לאנשים שלא יודעים, מגישה קפה לאנשים סובלים.
האם אתה, בבית שלך, בארץ הרחוקה שלך, עם העבודה החדשה שלך,
והחיים שלך, חושב עלי?
                                                 אלה שלך.