תו- תו נשמע קול תרועת הרכבת אשר העיד על התחנה החדשה.
משעולי החיים מזמנים לאנוש דרכים חדשות ללא כל איתות ותמרורי
הוריה, נתיבים למסע שלעיתים מתרחש לא ידיעה. בן כך ובן כך מצאה
עצמה הילדה הקטנה עולה לרכבת ללא תרמיל, ללא מפה וללא עצמה.
הרכבת ארוכה ארוכה מורכבת מאלפי קרונות לכל קרון הסיפור שלו
והאנשים שלו וצורה לו אחרת. ילדה קטנה, מתרגשת, מסתקרנת, מדלגת
מקרון לקרון רוצה לדעת את הטוב ואת הרע, נכנסת לכל קרון מאושרת
ויוצאת מכל קרון בנפשה בוכייה. היה וקרון אחד התחככה עם אנשים
ללא מגע, אז בקרון האחר שינתה את שפתה, והיה ובקרון אחד שינתה
לה צורה, ואז בקרון האחרון גילתה שהדמעה על עיינה הפכה לכתובת
קעקע. הרכבת המשיכה לנסוע, לגלגל גלגליה על המסילות הרבות,
עלתה בעליות וירדה לה במורדות, הסתובבה סביב הרים, נכנסה ויצאה
ממערות, משקשקת. ממהרת ובאותה המהירות, ככה עברו להם השבועות
שהיו לחודשים והפכו לשניים.

תו- תו פתאום נשמע קול תרועת הרכבת אשר העיד על התחנה החדשה.
ירדה הילדה הקטנה בתחנה לא מוכרת, מבלי לדעת לאן היא הולכת,
עיינה סורקות את המראה החדש, רגלה נעמדות על אדמה מוזהבת וכולה
נפעמת מטבעיות היופי שבעולם. ילדה קטנה, מתרגשת, מסתקרנת,
מדלגת ממקום למקום רוצה לדעת את הטוב ואת הרע. לבד היא במסע
החיפוש אחר עצמה, אף כי המוני אנשים סביבה ולכל אחד אישיות לו
אחרת, עולם לו אחר, כל אחד בא ממקום שונה ושואלת היא האם כזו
היא גם? כמו פלוני זה? או ההוא שמאחוריו?, ולא מצאה לה תשובה
במקום ההוא ומשהו בנפשה כבר נכלה, אז חיכתה היא בתחנת הרכבת
לרכבת הבאה. הרכבת, שלעולם לא הגיעה שוב.

תו- תו, לא נשמע עוד קול תרועת הרכבת. אין רכבת המובילה לתחנה
הרצויה את דרך מסעה עלייה לגלות בעצמה ולפסוע בה לבדה. את
פסעותייה המגששות בדרכים הילכה היא כרואה עיוורת. שבילים זרים
הובילו אותה למקום אשר אחר מהאחרים בתכליתו. בממקום ההוא,
רגליה לא נעמדו עוד על אדמה מוזהבת ואף לא היתה בו טבעיות
יופיו של עולם, בו נמצא רק מסלול ריצה אחד ארוך ארוך שקצהו לא
נגלה לעינה. ילדה קטנה, מתרגשת, מסתקרנת, רוצה לדעת את הטוב
ואת הרע, החלה לרוץ על מסלול הריצה וככל שרצה מהר יותר נגלו
לעינה מראות ודברים, שלא ידעה לפני כן על קיומם בעלי האדמות,
חיש למדה היא והחכמה, גיבשה את זהותה והרגישה שייכת. לראשונה
ידעה את הדבר החשוב ביותר שלא ידעה מקודם, ידעה היא את המצוי
בנפשה ולכן המשיכה לרוץ. אנשי המקום התבוננו בה בתימהון ושאלו:
"הזאת מה עושה פה"?, אבל היא לא עזבה ולא נטשה ולא התייאשה
והמשיכה לרוץ בכל כוחה ובכל מאונה, עד כי זעה ניגרה על פנייה
ולעצמה לא הסכימה לעצור, ולו לרגע הקט ביותר, שכן חששה היא פן
תואבד לה השליטה, ועל כן המשיכה לרוץ. אחד מאנשי המקום שרץ
עימה אמר לה: שהיא מתאמצת להיות מי שהיא לא, שני הרגיש שהיא לא
שייכת, פלוני אחר תמיד חשב שהיא לא מסוגלת, היו אחרים, שהסתכלו
עליה תמיד בגבה מורמת. שום דבר סטריאוטיפי, אבל שונה תמיד
שונה, בלי מילים, בלי מעשים אלא פשוט אחר. היום, הילדה הקטנה,
רואה בעיינה את סוף המסלול, חלומותה, רצונותה מוגדרים לה, ועל
כן הילדה הקטנה לעולם תמשיך לרוץ את חלקה ולא תעלה שנית על
רכבת אקראית.