[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רועי אבידן
/
לורין ונהרות המחרוזת

מנסה לחשוב על הכל בלילה, נותן למחשבות לזרום, אני חושב שאני
הולך ומדרדר בסולם ההשפלה של הגיבור הראשי.
אנג'ויי



הקהל הריע, עמד על רגליו ומחא כפיים בעוצמה. האולם רעד מעט,
נשמעו הדי התשואות. לקחתי את לורין והתחלתי לצעוד אט אט אל עבר
המדרגות ביציאה מהבמה. חבריי ללהקה עוד היו על הבמה והריעו
בחזרה לקהל. הירידה מהבמה הייתה מהירה וקלילה, ממש בדילוגים.
שלא כמו העלייה לבמה שנערכה בעצלתיים, כמו הליכה אל הגליוטינה.
שהרי אם הקהל לא יאהב את יצירתך, ההרגשה תהיה זהה לרגע כריתת
הראש שלך.
אבל אין דבר יותר בטוח מהצלחה, במיוחד בין כותלי בית הספר
שלנו. האנשים כל כך מחבקים אותך מאהבה, כך שאם אפילו תעשה את
טעות חייך, נאמר - תשרוף את כיתת המחשבים, עדיין יסלחו לך
ויקבלו אותך באהבה. אני חושב שהרבה היו רוצים בית ספר כזה
לעצמם. אבל לפעמים גם עורך דין מסתכל אל חייו של צייר ורוצה
חיים כאלה. בן אדם תמיד ירצה מה שלא יוכל לקבל, וזאת גם כשידע
שלא יוכל לקבל.
מחשבות שכאלה, ולא שמתי לב שאני כבר בדרך אל קהל ההורים
המתרגש. ג'ק בן סימון, שרת בית הספר חובב המוזיקה הקלאסית, עמד
בצד וחייך אלי. חשבתי לעצמי שאולי את הניקיון של בית הספר אני
כבר לא אאלץ לעשות בהפסקות. אני מוכרח להודות שההופעה הייתה
פשוט משגעת, הידיים החליקו לי בהנאה, ממיתר למיתר. פעלנו
בהרמוניה מושלמת. הקהל היה המום.
אמא אחת באה אלי בחיוך נרגש וביקשה לראות את לורין מקרוב, לחוש
את הקסם. לא הספקתי להגיב ואבי לקח אותי הצידה. זה היה
בפתאומיות. אבא אמר לי שההופעה הייתה מצויינת, ושיר הסיום
התאים ל"רוח הציונות, עבודה עברית ושאר עליות".
ההורים הנרגשים כבר התפנו ממני והלכו למרקו, הסולן האהוב. אני
חושב שאת הקרדיט הכי גדול הוא קיבל. אחרי הכל, הוא קיבל את
מתנת הטבע הגדולה מכל - קול צרחני וצורם, שנשמע טוב!
התרחקתי מההמון הזועם, הלכתי לראות את לורין. היא הסתתרה שם
בין כולם. הגעתי אליה בצעדי ענק, והיא חייכה לאיטה, בצעדי גמד.
חבריי ללהקה הלכו איתי ביחד, כמו חבורה של גגנסטרים, עם סטייל.
מרקו עדיין חילק למעריצים מה שהם ציפו. חיוך כובש, עיניים
בורקות ובנאליות מטומטמת של מסונוור מההצלחות הבאות והולכות.

לורין, איזו ילדה. מקרינה את האושר המיוחל לכל מאוהב. רק איתה
בן אדם יכול להשיג את היכולת לעוף לשחקים, למרחק, לאופק שאחרי
האופק.

הסתכלתי עליה במבט מיוחד, ולמרות שלא ראיתי אותו ידעתי שהוא
כזה. היא הסתכלה עלי בנחמדות. עיניה הצטצמצו. הקופים-חברים שלי
שרקו לי, רצו להסתלק כדי להתאמן. צעקתי "לכו אתם, יש לי
עניינים". שניים מחבריי הגיעו אלי, במעגל חברתי כזה. אף אחד לא
יכול להיכנס אלינו עכשיו - היינו ברתק שיח.
"אז איך הייתה ההופעה?" שאלתי את לורין. "בסדר, ממש בסדר".
היה רגע של שקט.
השניים הסתכלו אלינו, עיניים מפזזות במהירות.
היה רגע של אסון!
לא ציפיתי למשפט כזה... היה בסדר...

"זהו? רק בסדר?" שאלתי אותה. אולי היא מאופקת, מחכה שאני אשאל
אותה שאלות חודרות.
"כן, היה בסדר גמור, קצת רועש. נתת הופעה טובה". האיפוק היה
בלתי נסבל! מאיפה הייתי צריך לצפות לזה? אז מה עושים עכשיו?
אני חושב שהתגובה הייתה בלתי נמנעת.
"אני חושב שאת לא מעריכה אותי מספיק, לורין. אני ממש קרעתי את
עצמי שם על הבמה. ראית כמה אנרגיות השקעתי? ואת אומרת לי
שבסדר. לורין, את אכזבת אותי".

זה היה רונג. מאוד מאוד רונג! חבריי הסתכלו על עצמם, ואז עלי,
מבט חודר, של "לא נעים". לורין נראתה המומה. היא באה להגיד
משהו, פתחה את פיה, המילים יצאו, עוד מעט ייצאו לחופשי! אך היא
אטמה את פיה, המילים הוכנסו לצינוק עד להודעה חדשה. במקומן היא
הוציאה את מילות "תוכנית ב'", של מחשבה שאחרי. "אתה טיפש, מקס.
פשוט טיפש". היא יצאה במהירות, השאירה אחריה שובל של כאב.
החברים הנידו בראשם וצעדו אל היציאה. משהו כאן לא נראה לי
בסדר. אמרתי משהו חמור מדי, משהו פזיז מדי, אני טעיתי.
המחשבות החלו לצוץ מהר מדי, התיישבתי על כיסא, הנחתי את
הגיטרה. חשבתי על לורין, על הזמן שהיה לנו ביחד, על הבית שלה
והבית שלי. על המקרים שהיו לנו ביחד, על הכאב שלי ושלה. על כל
הפעמים שעזרתי לה. כל כך הרבה מחשבות, בכל כך מעט זמן. מה לא
הייתי עושה כדי להחזיר את הזמן לאחור. חבל שאין לי שעון כמו
בסרט ההוא של המחזיר בזמן. הוא נסע לימי הביניים רק כדי להציל
את אהובתו בעתיד. למה אני לא יכול לחזור להופעה ולשפר אותה.

סבל מגיע מיד לאחר הצרה שהאדם חווה. ללא אזהרה, נקיפות המצפון
מתחילות להגיע. אדם מתחיל להתקפל, כמו תפוח מיובש. לאט לאט, עד
שהוא שב לצורתו המקורית עם הצחוק והמוזיקה, הוא מבין את טעותו.
אני לא מבין את טעותי - הייתי כן, אמיתי. למה היא לקחה את זה
כל כך קשה?
הצרה שלי היא שכבר עברה חצי שעה מאז המקרה, לורין בטח בבית
וההורים כבר נסעו. איפה הבית שלי? 15 קילומטר מהבית ספר. לא
עסק רציני, אני אגיע לביתי בבוקר.
יצאתי מהאולם ונתתי לבן-סימון לסגור אותו. לפני שיצאתי, הוא
אמר לי שהכל חולף, רק תן לשמש לעלות ולשקוע. מוזר שבדיוק באותה
עת השמש שקעה. הבטתי בו במבט מוזר קצת, הוא חייך. הוא ידע מה
קרה. התחלתי לצעוד, הגיטרה על גבי, אל עבר השמש. לא ממש למעלה
לחלל החיצון, רק עד הפנייה של הרחוב. הסתכלתי לאחורה, האולם
היה סגור, נראה כמו עוד בלוק אפור קומוניסטי. חבל שלא הבאתי את
הדיסק-מן. 15 קילומטר זה עסק שלא הולך ברגל. סמכתי על הדרך
שתעניין אותי, תספק לי אמצעי בידור.
בלי לשים לב, שקעתי במחשבות. הכל על לורין. הכל, מההתחלה של
יחסינו, עד המשבר הראשון, הנשיקה שאחרי המשבר, משחק הפריזבי,
הביקור בבית החולים, ההופעה. שנה לקח לנו להשיג הכל. במובנים
שלנו לפחות - פרק הזמן הזה הוא שנה. במציאות פרק הזמן היה
ארבעה חודשים. ורק זה.
צעדתי אוטומטית. בלי לחשוב שרפתי עוד 40 דקות. אני לא יודע
איפה אני.
----------אני לא יודע איפה אני------------
ברגע זה, צריכים להכיר את הדרך שעליה אתה נמצא. אחרי הכל העיר
לא גדולה והרחובות מסודרים כך שתמצא אותם. מה שצריך כעת זה
למצוא את מספר הרחוב והכל יהיה בסדר.
הבעיה היחידה היא שהרחוב אינו רחוב אלא שדרה, עוד כמה ללכת?
זאת כבר נראה.
הפסקתי לחשוב עליה, על לורין. התחלתי לחשוב על הגיטרה. כמה
שהיא יפה, כמה שהצליל שלה עדין, כמה טוב לנגן בה יצירות רוק
מהוגנות, כמה הייתי טיפש לקרוא לה לורין. אני חושב שאהבה היא
מוטיב של אנשים לקרוא לחפצים בשמות האהובים. יכול להיות שעוד
יומיים אני אמצא את עצמי עושה את צרכיי על "לורין", או חותם
למעריצים בעט ה"לורין" הססגוני שלי, או "נפרד" מלורין בעזרת
אקדח ה"לורין" הנהדר שלי. המחשבות שצצו ויצאו הטרידו אותי, אני
חייב לנקות את הראש. אוטומטית חזרתי למסלול, אבל משהו נגלה
לעיניי. אני חושב שזה אחד מהדברים שלא תשכח לשארית חייך, רואה
באמצע הדרך, ונשאר עד שתתחיל לחשוב עליו שוב בהקשר אחר.
קרקס, סתם ככה באמצע העיר, עמד לו. אמצעי בידור לדוגמא, מעניין
אם הוא פעיל בלילה. עמדתי לידו, הוא היה סגור. הבטתי בשעוני
והשעה הייתה 11. לא פלא שהוא סגור, קהל היעד שלו כבר במיטות.
שמעתי אנחות, מישהו נמצא בצער. הסתובבתי מסביב לבניין, ומלפני
עמד ליצן ארך רגלים. הוא היה על הקביים הארוכים שלו, הרגשתי כל
כך מזערי.
הוא הביט בי, הוא עישן. "מה אתה עושה כאן, ילדון, לך מפה, עזוב
אותי לנפשי". השפלתי עיניי אל הרצפה. צבע הרצפה היה אפור. אני
חושב שזה הצבע של הרצפה בחלק זה של העיר.
"אתה תהיה פה עוד הרבה זמן? מה אתה עושה שם?" הוא חזר ושאל
אותי בטון של קשיש. "רק חשבתי על הרצפה". הייתי אמיתי, אמרתי
מה שאני חושב. כנראה שטעיתי, שוב. עכשיו הוא בטח חושב אותי
לטיפש. זאת אפשר היה לראות דרך עיניו, דרך חיוכו הדבילי. "ילד,
אין לי זמן לשטויות, עברתי קהל מאוד קשה היום, ומה שאני רוצה
זה לעשן כמה סיגריות, לרדת מהעץ הזה ולישון".
אותי בכל מקרה - הליצן לא מבדר. שאלתי אותו "אולי תעשה לי איזה
טריק? אני אשלם לך". הליצן הסתכל עלי במבט מזלזל, יכולתי לראות
את עווית פניו. "אתה חושב שיש לי כוח? תתחפף!" ליצן בשקל.
עזבתי מיד את הליצן. הוא לא שווה כלום, סתם מעיק עלי. אני חושב
שאקח רובה, ואתחיל לרסס כל ליצן שקיים בסביבה! העיר הזאת,
התרבות העירונית הזאת, הורסת את מהות הליצן. מעשנים ומשתכרים.
את הילדים הם מצחיקים, אבל הם מנצלים גם את העובדה שהילדים
מודעים רק לכישרון של הליצנים לבדר. אני חושב שהם לא מבדרים
כלל. אני חוזר על עצמי.

משהו נפל מאחוריי. נשבר לרסיסים.

הסתכלתי אחורה בבהלה, זאת הייתה מחרוזת! מחרוזת פנינים. האם
לאסוף או לא לאסוף? בינתיים כולן מתגלגלות לכל עבר ועבר. אחת
מהן התגלגלה לרגליי והמשיכה הלאה. לא אספתי אותה, חיכיתי לראות
מה יקרה. מין סאדיזם סביבתי. לא עוזר לפנינים שהן הכי זקוקות
לי. לבסוף כולן התגלגלו לתוך הביוב. לא עלה בדעתי שאראה או
אשמע מהן שוב. לא הצלחתי להציל אותן. הרגשתי כמו בסרט קולנוע,
על קבוצה צבאית שנהרגת לאיטה במלחמת וויטנאם.

החלטתי שעלי לנוח. הכרתי את הדרך, אבל החלטתי שעלי לנוח. בן
אדם צריך לנוח בין צעד וצעד בחייו, אחרת יאבד את הדרך.
התיישבתי באיזה כיסא, לא חשבתי איפה, הוצאתי את לורין, הגיטרה
האקוסטית שלי, והתחלתי לנגן.
איזו תחושה נפלאה זו תחושת הניגון. עם כל צליל שעובר, אתה
מרגיש חדש. שהתחלת משהו ואתה יכול להתגאות בו. ניגנתי את wish
you were here.
נזכרתי בלורין, ממש באותו רגע. אני לא יודע לשיר, לא כמו מרקו.
לכן לא שרתי. אני מרגיש שאם יש לי תחרות אני ישר פוסל את עצמי.
אין צורך להתאמץ כדי שמרקו ידע שאני יותר טוב ממנו. למה אני
מנסה להרשים? כדי שלורין תחשוב שההופעה הייתה יותר טובה?
שוב המחשבות הציפו אותי מכל עבר. עוד גל כזה ואטבע!

חשבתי על מרקו. מי הוא בכלל? מה לורין מוצאת בו? אני חושב
שבגלל שהוא יפה, צבוע ושר יפה היא אוהבת אותו, כמו כולם. רק כי
מרקו הוא סולן טוב עם עתיד ברור במעלה הפופ המגעיל המתיימר
להיות רוק. אני יודע איפה אני אהיה - להקת הרוק האמיתי הכי
בועטת בשטח, כן! פרטתי בחוזקה על הגיטרה, כל כך חזק, ששרטתי את
עצמי באצבעות! הכאב היה בלתי נמנע, וכך גם התגובה. נתתי אגרוף
לגיטרה, לא חזק מדי, אבל מספיק כדי לעשות בה סימני שבר.
נתקפתי בפחד, לא קרה לי בעבר ששברתי גיטרה! מרקו חלף לי מהראש
וגם לורין. נשארתי לבד. אני והגיטרה השבורה.
אני כבר אתקן אותה, אמרתי לעצמי. המשכתי במסע. רק עוד כמה
קילומטרים הביתה.
הגעתי לבית קפה, מאוד מוזר. הוא היה קרוי על שם מישהו שקראו לו
"שפינוזה". אני לא מדמיין את עצמי אומר לחבר שלי אם בא לו
לשתות איתי קפה בשפינוזה. נשמע לי מגוחך. נראה שגם המון לקוחות
אחרים חושבים כך. המקום היה ריק, מלוכלך וחסר כל צבע ואופי.
הסתכלתי מסביב, הוא עניין אותי.
יצאה ממנו דמות, דמות צללית ואפלה. היא נעה באיטיות בין
הכיסאות לעברי. נתקפתי בחשש, אולי הוא רוצה לפגוע?
אבל הוא לא. הוא חלף על פני במלמולים לא ברורים, הוא נשנק.
באותה שניה שהוא עבר לידי, שמעתי אותו ממלמל ובוכה. הוא בכה.
הוא חלף על פני והמשיך הלאה ברחוב.
החלטתי להיכנס לתוך בית הקפה.
המקום היה חשוך קצת.
אור מהבהב.
ומיד, סימני שבירה.

המקום היה אחד המקומות הכי מלוכלכים שראיתי בחיי. הכיסאות היו
מנופצים, הכוסות שבורות, וודקה ישנה הייתה על הרצפה, נזלה מעט.
חשבתי לרגע, משהו חשוד כאן. מוזר שגם אין פה איש. הבר, שהיה
צבוע בצבע כתום מזעזע ומתקלף, היה שבור בחלקו. מעמד המשקאות
מעליו גם הוא היה שבור בצדדיו וכמעט שלא היו עליו משקאות
שנשארו שלמים, לא שבורים. כיסאות מפוזרים סתם כך. אפשר רק
לחשוב שקרתה פה תקרית מצערת של פגישת האגרוף עם הפנים והבטן,
ומשם לכל עבר בחדר.
יצאתי בחיפזון מהמקום. בלי להסתכל אחורה. המחשבות שוב צצו לי
בראש. אם הייתה שם קטטה, איפה היו כולם? איפה הברמן? רק מוזיקה
נשארה באוויר. שיר אהבה קיטשי משנות ה-80.
זה כבר נמאס, הכל הזכיר לי את לורין. השעה הייתה שלוש. הורי
בטח כבר ישנים. אני חושב שכאשר הורים ישנים לפני שילדם מגיע
הביתה, הדבר מצביע על חוסר אכפתיות. ההורים שלי לא אכפתיים
לגבי, מאוד עוזר לי.
תחושה של צער אפפה את האוויר. הייתה הרגשה של צער כבד, 90 טון
של צער ליתר דיוק. למה שפשוט לא תיפול עלי כספת ונגמר העניין?
ואז מהכספת תצא לורין ותצחק עלי, שהיא הביאה אותי אל היום הזה.
לילה ליתר דיוק. אני לא חושב שבן אדם נמדד על פי הישארותו ער
בלילות, אלה לפי איך שהוא חי ביום. למה אני חייב להיערך לקראת
הלילה, גם ככה אני הולך לישון. אני עייף.
אם העייפות לא הייתה קיימת, כמו בסרט של קלינט איסטווד על האדם
שאין לו עפעפיים, איך היינו מתקדמים מבחינה דמיונית? ללא
חלומות, אין לנו צלקות אשר יעצבו את דרך החשיבה הדמיונית שלנו.
המסקנה שלי הייתה שבן אדם בלי עפעפיים לא יוכל לעולם להיות
סופר או מחזאי או קולנוען.

מה שכן בטוח, זה שאני הולך לראות את לורין.


ואכן, צעדתי. ממש במהירות, רק להגיע לשם. מה אני אעשה שם? איני
יודע.
הגעתי לשם במהירות, המחשבות על מה אעשה לא הטרידו אותי אלא
העבירו את זמני. אולי הן הבידור שאני צריך. הבית של לורין היה
גדול, עם מרפסת משונה. חלונה של לורין היה די גבוה. מה לעשות,
איך להעיר אותה?
אולי לזרוק אבן קטנה על החלון? ראיתי בלוק, די גדול. אולי אני
ארים אותו ואזרוק אותו? לא. לא רעיון טוב. אני חושב שהסצנה
הבאה תהיה - אביה יוצא מהבית עם אבק וחתיכות עץ על ראשו, נושא
איתו את האבן, ניגש אלי ושואל "זה שלך?"
חייכתי לרגע, אך סטרתי לעצמי דמיונית. אני חייב לחזור למציאות.
לפעמים נחמד לחזור מהדמיון למציאות, לחשוב ריאלי, לא הוליוודי.

צלצלתי לטלפון הסלולארי שלה. שמעתי אותו מצלצל בחוזקה מבעד
לחלון. שמעתי אותו נכבה. שמעתי אותה בקו השני.


"מי זה? מקס? מה... איפה אתה?"
"אני כאן, לורין, מתחת לחלון, תצאי אלי."
"אני לא יכולה. אני בפיג'מה, קר לי ואני מפחדת להעיר את אחי
הקטן".

בנות הן עם כל כך צפוי. נותנות כל כך הרבה תירוצים עד שכבר
מפסיקים להקשיב להן, פשוט לתת להן לדבר שעות לעצמן.
בסוף שכנעתי אותה לצאת אל החלון. היא יצאה, ללא איפור
ובפיג'מה. זה נראה לילי, ממש רגע של כוכבים, אני והיא.
הסברתי לה את מועקת נפשי, שאני לא יכול לחזור הביתה, על הבר,
על זה שאני אוהב אותה, שהיא חיי, שחיי אינם בלעדיה, על המצוקה,
על המצפון, על הגיטרה.
היא הנהנה בראשה כמה פעמים, להראות שהיא מקשיבה. היא הסתכלה
אלי. אמרה לי "מאוחר מדי, מקס, אני כבר עייפה. תבוא מחר. אבל
אני לא כעסתי ממילא. פשוט עברתי משהו אישי. אני אספר לך מחר".
המילים האלה הספיקו לי. העליתי חיוך על הפנים, אמרתי לילה טוב,
הסתכלתי אל הלילה הקר והתחלתי לחזור אל ביתי, אשר היה במרחק
כמה צעדים ספורים מביתה של לורין. הלילה יכול להיות דבר נפלא,
אם רק תשימו לב. כוכבים זורחים בשמיים, יוצרים צורות מגוונות
ושונות כמו לב, פרפר וחץ. חץ האהבה של קופידון פגע בי שוב. אני
חושב שמחר אתקשר למה שמו ששר אצלנו ואבקש ממנו לבוא לחזרות,
למופע הבא שלנו. בכלל, יום העצמאות היה די בסדר, השירים שניגנו
התאימו במיוחד לקצב שהקהל רצה.
אבל פתאום חשבתי על הטקס שעשינו חצי שעה לפני טקס יום העצמאות,
טקס יום הזיכרון. הקהל היה כה עצוב, כה נבוך להוציא מילה מפיו,
ובשניה נהיה שמח, מחא כפיים ושר איתנו. כנראה שטבעו של האדם
לצחוק. הוכחה - ראו את מנהיגי העולם המתורבתים, את האזרחים
הפשוטים ואת בני השבטים באפריקה. כולם צוחקים, כולם מחייכים,
לכולם צורה שמחה בעין כאשר הם עליזים.

אני חושב שסגרתי כמה מעגלים. כבר ראיתי את ביתי והדלת נראתה
באופק. השמש התחילה לזרוח ואור שטף את הרחוב ואותי. בראשי
ניגנתי את שיריהם של הפינק פלויד. על אף שהם עצובים, הם מילאו
אותי בשמחה. נשטפתי בנהר של שמחה, ישר אל הדרך הביתה. אבל גם
העייפות תקפה אותי. עשיתי צורות משונות עם היד, לראות אם יצא
לי אברהם לינקולן או משהו בסגנון. לא שלטתי בתנועות גופי,
הייתי עייף בצורה מטורפת.

נכנסתי לחדר והשמש נחה על מיטתי. אמרתי בוקר טוב, עצמתי עיני
ונרדמתי בשלווה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יהודון!

פרובוקטור.


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/5/05 11:36
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רועי אבידן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה