היום הראשון של הפקולטה לספרות התחיל ואני כמו כולם התיישבתי
על המושב הקדמי, דרוכה במקומי, בצפייה גדושת רגשות של סקרנות,
ממש כמו ילד קטן שמתחיל כעת את כיתה א'. המתנתי בצפייה
לפרופסור שייכנס, וכך גם שאר מגוון האנשים שהיו סביבי, כולם
מחכים לבואו של הפרופסור המיוחל. בין ארבע הקירות הללו יושבים
להם אנשי תרבות, יוצרי אמנות, מתרגשים כל כולם לעוצמת השותפות
והעיסוק האינטנסיבי בעומקם של המילים, המשפטים וההבנה של חווית
קריאת הספרות. לפתע נפתחה הדלת, דממה של סטודנטים חרוצים שררה
במקום, מבעד לפתח פסעה לה אישה בצעדים עקלקלים ועכוז מתנדנד.
ראשי כולם מופנים אליה, אישה שחרחורת כעורב, תלתלים שחורים
כפחם מתפרעים על גבה, ועיניי שקד שחורות ופרועות השתזרו
בפנייה, ככה סתם ללא כל חן מיוחד. מה זאת הפרופסור?! שאלתי
בתהייה, מקווה בכל ליבי כי התשובה לכך תיהיה שלילית. השחורה
הזאת היא פרופסור לספרות?!, היא תציג לנו את הבבואה לנפש האדם
ולרוח החברה?!, היא תלמד אותנו תרבות מהי?! מה היא בכלל יודעת
על תרבות?! היא זו שצריכה לקבל תרבות מאתנו והנה היא זו שמביאה
לנו את התרבות!!!, מה קרה פתאום שכך התהפכו להם היוצרות?!.
נדהמתי. מזה המון זמן שאני מחכה ליום בו אוכל להתענג על אמנות
הספרות על כל גווניה וענפיה, בקריאת רומנים בלילות גשומים,
בכתיבת שירה שמבכה את הנפש ודיונים בלתי פוסקים על כוונותו של
המשורר והנה מופיעה אישה שסופקני אם קוראת היא משהו מעבר
לכתוביות שבסרטים. אני לא סטראוטיפית, חלילה, מאמינה אני
בשיוויון זכויות, לכולם מגיעה הזדמנות, אבל יש אנשים שצריכים
לדעת את ההזדמנויות שלהם. למה הם כל כך מתאמצים להיות מי שהם
לא?. למה הם מתנגדים לתרבות שלהם בניסיונם להיות אנשי רוח
אינטלקטואלים?!. במקום לנסות להשתייך למקום שהם לא שייכים,
עדיף שיבטאו את האינטליגציה שלהם בסביבה הראויה לכך. אין צורך
בנפילת נכסי התרבות לתהום, רק משום שכמה אנשים שסובלים מרגשי
נחיתות, מורדים בתבנית בה הם נולדו ולהם שויכו ושייכים הם. היא
הניחה את הספרים שלה על השולחן נעלי עקב בגובה של בנין היו על
רגליה, תוחם שחור מזעזע שורטט על שפתיה ומיני צמוד וקצרצר כיסה
ולא כיסה, שום דבר מכובד אשר צריך היה להצדיק את התואר שיש לה
לא נגלה עליה, נראתה היא יותר כמו יצאנית שנכנסה לדלת הלא
נכונה. הסתכלתי עליה בזווית העין, הנוכחות שלה צעקה לחוסר
שייכות בין ארבע כותלי הקירות הללו, אני לא סטריאוטיפית,
חלילה, פשוט אני חושבת שאם היה לה שיער חלק וצייתני במקום כל
התלתלים הפרועים האלו שמצאו להם חיים משלהם, היא היתה עשויה
לעשות עלי רושם חיובי יותר. הסתכלתי עליה, וידעתי שהיא לא
מסוגלת. מהרגע הזה, כל ציפיותיי המרובות נפלו לטימיון ידעתי,
שאיתה רק נהלך בשבילים מפותלים ללא מוצא, גם הדרך חזרה משם
תיהיה לא ברורה ולא מובנת. הרי, מה כבר יכולה ללמד אותי אישה
שבטח גדלה עם הורים אנלפאבתיים, בבית עם עשרה ילדים וחינוך של
בתי ספר ציבוריים עם חוגי האשרה של המתנ"ס?!. בכל אופן, בן כך
ובן כך החלה היא לפצוה פיה, על לשונה התגלגלו המילים בשצף
קסום, שגילה איטלקטואל ייחודי ומעמיק, הוקסמתי מקיסמה שהקסים
וכבש אותי בן רגע. נפתחה הדלת והיא נכנסה ממנה מזה כמה רגעים
אך רק כעת נפתחה דלתי אליה, רק כששמעתי אותה ואת קול ההיגיון
שלה בין שפתותיה. אני לא סטריאוטיפית, חלילה, אבל היא את המבחן
שלי עברה.
האם תזכה פעם להתבוננות שווה?
אתזה, ימים יגידו.