והוא ישב שם וחיכה עם מבט חסר סבלנות אבל ריק מכל ברירה, כי לא
הייתה לו. מלא בעשן בין כל הילדים הקטנים שהיה אפשר לזהות
מרחוק ולדעת בוודאות מי נמצא שם. פעם גבוה יותר, אחר-כך נמוך,
מתיישב על החומה ובוהה. שומעים כל צעד גם בלי שהנעליים יעשו
רעשים תוך כדי הליכה וכל תנועה קטנה היא שיא הנוכחות בפני
עצמה. שואף, ושוב העשן האפור כשהוא יוצא ממנו נראה כמו האויר
הכי נקי והכי בריא שאפשר לנשום. חיוך סמלי כרמז לזה שאין
מחויבות לכלום אבל עדיין יודע שהוא כולו שלך. ועכשיו את מרגישה
שהכל בסדר, כי הלחץ נעלם ונוח לך לשבת בכל זוית שאת רוצה,
עכשיו הוא כבר שמע עלייך מספיק וגרם לך ללמוד ממנו לא מעט,
בזמן שאת מחייכת אליו בהערצה והעיניים שלך מתמלאות דמעות מרוב
אושר, כשהכל  נהיה שקט ונראה מושלם... הוא הורג אותך.