בסך הכול רוצה להיות אחת שיזכרו.
מישהי.

וכשהיית איתו לא היה לך טוב
הכרחת את עצמך, והיה טוב בהתחלה,
אבל עם הזמן זה נעלם.
הרגשת כבולה, והרגשת שאת לא יכולה יותר
ועברו רק שבועיים.
רק שבועיים.

והיה צוציק, והיה מוציק, ועכשיו יש פוציק - אבל הפעם זו לא
את,
הפעם זו היא.
ומה את עכשיו?
יושבת על סדין כמו שהיה לך כשהיית קטנה, סדין קטן פרוס על
הדשא,
והוא עומד שם עם פוציק, בחולצה כתומה וסיגריה.
ואת זוכרת אותו נכון?
את זוכרת אותו, ואת מה שהוא אמר
איך שהוא היה מצחיק אותך, ואיך שהוא שנא סיגריות,
איך שעכשיו הוא רק גורם לך לבכות, ואיך עכשיו הוא שבר עיקרון
והתחיל לעשן.

דבר אחד את צריכה להבין, וזה שעבר זמנך
עכשיו זה הזמן שלה, ושלו.
שלו.
נתנו לך הזדמנות, אבל כשאת לא אוהבת את פשוט לא יכולה, אז
עזבת.
ועכשיו את יורדת על שש כדי שיקבל אותך חזרה,
אבל דבר אחד את שוכחת - רחמים לא עושים לו את זה.

כשהוא היה צריך אותך, וכשהוא שיקר כדי שלא תדעי שהוא נפגע, את
לא היית שם
לא לליטוף, ולא לחיבוק,
כי זאת לא את. את כל כך... כל כך.
לא יכולה לרמות. לא את עצמך, וחס וחסה שלא אותו.
אז עכשיו הוא לא שם בשבילך, אין מה לעשות
הגלגל מסתובב, והמצב השתנה.
תקבלי את זה.

בסך הכל רוצה שיהיה טוב
לא מושלם, לא ניצוצות ופרפרים, אלא טוב.
טוב פשוט, ולא מורכב מדי, כמו שהיה לך עם ההוא, השחור
ועכשיו כשאת חושבת על זה היו שני שחורים.
אני מדברת על השחור השני, המקסים. ההוא שעשה לך הכיטוב שאפשר,
ההוא שזרקת.

ועכשיו יש אותו
ואוח, מה שהוא עושה לך...
מבחינת הרבה דברים הוא הכי טוב שאפשר לבקש,
ואת יודעת את זה.
את לא רוצה ללכלך את הדף הזה עם עקבות מהעבר - אבל לא הולך לך
יש כתמים של דשא על הסדין ההוא, ויש עקבות עשן של סיגריות
באוויר.
תנסי
בבקשה, תנסי
אל תזרקי את זה לפח ככה, אל תהרסי את זה עם הפרנויות שלך.
יש לך פרנוית דגל - שכולם שונאים אותך
אז אולי תביני שזה לא ככה?
לא כולם שונאים אותך. אולי חלק, אבל זה לגיטימי לגמרי, כי לא
כולם אוהבים את כולם.
איך שאת שונאת את המילה הזאת 'לגיטימי'.

ומה עכשיו?
עכשיו את תלכי, ותשלחי לו הודעה, ותתחני ליחס, ואז תבכי שהוא
שונא אותך, ואז תריבו, ואז תתגעגעי אליו, ותתחילי להעריך את מה
שיש לך עכשיו, ואז תחזרי לשחור ההוא סביר להניח.

ג'יזוס, ילדה.