התחבקנו שם במשך חצי שעה.
התחבקנו ואף אחד לא הוציא מילה.
זה היה מוזר בהתחלה.
ואז הוא בכה:
"פגעתי בחברים שלי"
הוא אמר:
"זהו חודש אפריל ופגעתי בהם
פגעתי בהם, במקום שיפגעו בי"
ואני, כמו ילדה קטנה
כרואה ילד בוכה
התחלתי לפרוץ בבכי
אך עם זאת, עדין יכלתי להגיד:
"תרגע זה בסדר, תאונות קורות
קום אליהם ובדוק
קום ותבדוק מה שלומם
רק קום
ואל תשב ככה סתם..."
אבל הוא לא קם
הוא ישב שם ובכה
ישב ולא אמר מילה.

חיבקתי אותו שוב, שירגע
שירגיש בטוח, שלא ירגיש לבד
שידע, אני כאן!
ישבנו שם שוב מחובקים
מחובקים, מבלי להגיד דבר.
לבסוף אחיו נכנס
הסתכלתי עליו ולא אמרתי מילה.
הוא קם ויצא
שטף את פניו וחזר
ואז לחשתי לו:
"אני אוהבת אותך, אל תדאג
הכל יהיה בסדר."
והלכתי....

ועכשיו אני יודעת מה קרה.
כיוון שכלום משם לא היה.
אך בליבי מקווה
שהוא בסדר, שחבריו בסדר
מקווה, מאמינה
ואת החיים שלי ממשיכה.
אני הרי יודעת שזה לא הסוף.
אני עוד אראה אותו.
ואת חבריו אני אפגוש
אשאל לשלומם, אדאג
רק שהכל יהיה בסדר.
אני יודעת
זה לא חלף על פני ככה סתם
זה נשאר לי בלב
נשאר
לא נעלם!