עכשיו זה נגמר,
אך הכאב עדיין לא עבר.
הייתי רוצה הכל לשכוח,
אבל הוא לא נותן לי, המוח.

חבל שככה זה היה צריך להיגמר,
חבל שאין לסיפור הזה סוף אחר.
אבל לפחות נשארנו ידידים,
ואת תמונתה במוח שלי אני שומר.

אם כך היא החליטה, כך יהיה,
ואין להשיב את המעשה.
יש רק סיכוי אחד קטן,
שהתשובה תשתנה.
אולי היא תתאהב בי במשך הזמן,
ותשכח את העבר וההווה.

אני מקווה שכך יהיה,
ולא אצטרך לסבול יותר מדי.
אחרת אכרות את ראשי,
או רק את עיניי.

כשאראה אותה עוברת ליידי,
עדיין גופי ירעד.
אך אשנא אותה,
על כך שלא אמרה "אוהב אותך לעד".

בחיים לא הכל גן עדן,
וגם לא גיהינום.
צריכים גם לחשוב על אחרים,
ולא רק על החלום.