הגיע הזמן, זה הרגע.
נעמדתי לאט, הרגשתי את הדם פועם בווריד הזה בצוואר. העברתי מבט
איטי סביב, מנסה ללכוד כל אחד מהמבטים של היושבים במעגל.
"קוראים לי ישי ואני...."
אני ממש מרגיש את האדרנלין שזורם לו ממוחי כמו לבה רותחת
ומשאיר את רישומו בכל תא ותא בגופי הענק.
"אני..."
רואה את המבטים של כולם מעודדים ומדרבנים כאומרים: "אתה
יכול!"
"אני..."
ההתרגשות מגיעה לשיא המוכר, אפילו איזור חלצי מתחמם ותופח,
מתענג על התחושה.
"אני..."
באיזו סדנא אני בעצם? איזה יום היום?
כל ההתרגשות התרסקה לפתע והתחלפה בפאניקה דקה.
אלכוהוליסט? בולמי? מכור לסקס? שונא נשים? אה כן...
"אני מהמר כפייתי!"
ראיתי את ההקלה של כולם כשמחאו כפיים. חלקם אפילו קמו לטפוח על
שכמי, וגבר גבוה אחד אפילו הגדיל וחבק אותי חיבוק אבהי וחם
שרציתי להישאר בו לעד, אבל הוא הרפה לאחר רגע.

איזו  אכזבה.
ההתרגשות שנבנתה בפגישות האחרונות, החיבוק הקבוצתי החם שקיבלתי
בשבועות האחרונים מכל חברי הקבוצה, המבטים הקטנים במהלך כל
פגישה המעודדים אותי לקום ולהודות בדפקט הקטן המשותף לכל
היושבים לחדר, הכול היה אמור להוביל לרגע השיא.
לרגע שבו אני מצהיר על שייכותי לקבוצה, לרגע שאותו אנצור לעצמי
לפחות לשבוע הקרוב. עד שאצטרף לקבוצה החדשה שאמצא.
והכול התמוטט. איך יכולתי לשכוח באיזו סדנא אני?
פרצתי בבכי קולני ללא יכולת לעצור.
כולם סביב עומדים נבוכים והמומים, הרי להם הרגע הזה היה הקלה
שלא תתואר.
לך תסביר להם שאני פה רק בשביל הרגע הזה, שלשמו ישבתי כאן
בשבועות האחרונים, והנה הוא נהרס ללא שוב.
יצאתי בריצה מאולם הכדורסל הבית-ספרי שהקבוצה כבשה בו את אחת
הפינות אחת לשבוע.
האוויר הקר בחוץ ניסה להקל על בכיי אך מצא עצמו מגביר אותו.
מנחת הקבוצה שיצאה אחרי הניחה את כף ידה החמה על כתפי. (לפתע
הייתה לי תחושה כאילו כף ידה מכסה ומנחמת את כל רוחב כתפי
הענקיות, איך יכולות להיות כפות ידיים כל כך גדולות לאישה כל
כך קטנה?)
"תרגע, זה לא כזה נורא, יש לי תחושה שאתה במקום הלא נכון, תנסה
את זה."
אמרה, תחבה לכיסי כרטיס ביקור וחזרה לאולם.
שמתי לב שאני לא בוכה עוד, כף היד הענקית שלה הצליחה להרגיע כל
נים בגופי.
שלפתי את הכרטיס מהכיס:
                                     מנחם שליו
                                   מנחה סדנאות
                             למכורים לסדנאות גמילה

הסיפור נכתב לסדנה ה-55, סדנת התמכרויות. MAY2005