נמאס לי לבטוח באנשים
נמאס לי לטעות בסיכויים
לא רוצה ככה להמשיך לחיות
חיים של עצב מטעויות אין סופיות

כבר לא פעם ולא פעמיים
שעברתי באותה הדרך ולא אחרת
נאבדת - במערבולת גדולה כפליים
מזאת שכבר קיימת

פזמון (1):
והחיים,
ממשיכים לזרוק,
את אותו הזבל, לכיווני
והחיים,
ממשיכים לפגוע,
עם אותו החץ, הרצחני

מתי יגיע הסוף
לכל הכאב?
ומתי יקרה משהו טוב
אחרי כל העצב?

זה ממשיך וממשיך,
בלי הפסקה.
מהאור המבהיר, זה רק מחשיך
ונעלם התקווה.
זה ברור, כי האור רק שם,
מחכה לצאת.
אבל מתי יהיה סגור,
שיבוא היום,
ואליי הוא יוכל לתת?

פזמון (2):
והחיים,
ממשיכים לזרוק,
את אותו הזבל, לכיווני
והחיים,
ממשיכים לפגוע,
עם אותו החץ, הרצחני
ואני,
ממשיכה להיפגע
מאותו כלי, הדוקרני.
ואני,
ממשיכה לשאול,
מתי יגיע היום,
של שמחת ליבי?