ראיתי אותה יושבת בתחנת אוטובוס מעבר לכביש והלב שלי קפץ. אם
רק יהיה לי האומץ לעשות צעד, כל סוג של צעד, אני אהיה מאוד גאה
בעצמי. כי למרות שאין לי בעיה לדבר עם בנות ולמרות שכבר היו לי
חברות בעבר, קשה לי להתחיל שיחה עם מישהי שמעולם לא פגשתי לפני
כן ולהתוות אותה לכיוון הרצוי בלי הכנה רצינית מראש שבסופה אני
שלם ורגוע לחלוטין בקשר למה שאני הולך להגיד.

חציתי את הכביש כי זה במילא היה כיוון ההליכה שלי והרגשתי את
הרוח הנעימה דוחפת אותי מאחור. זה היה כמו סימן בשבילי שאסור
לי להמשיך הלאה מבלי לעבור דרך התחנה. אבל יש גבול עד כמה אפשר
להאמין לסימנים מסוג שכזה. הלב שלי לא הפסיק לפעום בחוזקה מרגע
שעיניי שזפו את אותה נערה והרגשתי את הדם זורם לי בכל הגוף.
טוב, חשבתי, הפעם אני לא אמשיך ואחשוב מה היה אם.

כשהמרחק הצטמצם כבר יכולתי לראות שהחולצה הלבנה, שהתלוותה
לג'ינס הבהיר, היתה מהסוג שמדפיסים בסוף קורס בצבא או משהו
בצופים. משקפי שמש נחו לה על הראש והשיער שלה היה אסוף בצורה
לא מוקפדת - כאילו הרוח הכניסה לה אותו לעיניים אז היא לקחה
סיכה ואספה אותו תוך שנייה בעצלנות, רק כדי להיפטר ממנו. היא
היתה שקועה בספר ולא שמה לב שהתקרבתי ואפילו לא כשהתיישבתי
לידה.
"היי" אמרתי והצגתי את עצמי.
"היי , אני שרון" היא אמרה וחייכה. היא נבהלה בהתחלה בגלל שלא
שמעה אותי לפני זה אבל ברגע שראתה שאני מחייך אליה, חייכה
בחזרה. איזה חיוך! השפתיים שלה היו דקות ויפות וכשנמתחו גומה
קטנה לא אחרה לבוא בלחיה הימנית. החיוך שלה, כך רציתי להאמין
לפחות, נמשך יותר ממה שהייתי מצפה אך אין לי שום דרך לדעת
בוודאות כי מבחינתי העולם קפא באותו רגע. היא הושיטה לי יד
מבלי להניח את הספר. היתה לה לחיצה עדינה אבל אסרטיבית.
"אז לאן את נוסעת?" שאלתי את השאלה היחידה שהיתה לי בראש ממנה
יכולתי להמשיך את השיחה.
"לבת דודה שלי" היא ענתה "לא התראינו שלושה שבועות וכבר קשה
לנו. אנחנו ממש חברות טובות". עוד לפני שהספקתי לומר עוד מילה
שרון שאלה אותי לאן פניי מועדות. אני לא אוהב לשקר לבנות שאני
חפץ ביקרן ולכן אמרתי את האמת.
"אני לא נוסע באוטובוסים. אני מפחד מפיגועים". עכשיו יש שתי
אפשרויות - או שהיא תחשוב שזה מנהג שנובע מפרנויה מוזרה והשיחה
תדרדר מכאן והלאה או שהיא תבין ואני אשבור את הראש איך אני
ממשיך את השיחה. בכל מקרה השגתי מטרה אחת - היא הבינה שאני
ישבתי שם רק בשביל לדבר איתה.
"אז אם ההורים לקחו את האוטו ואין לך טרמפ, איך אתה מגיע ממקום
למקום?" שאלה. "מונית" עניתי בפשטות ובאופן אוטומטי כי אני כבר
רגיל לשאלה הראשונה שבאה אחרי שאני מספר על האיסור ששמתי
לעצמי.
"יצא לי לנסוע לפני כמה ימים במונית ועשיתי דבר שרציתי לעשות
מזמן" היא אמרה לי "הצעתי לנהג להכפיל את הסכום בתנאי שבכל פעם
שהוא פונה - נתיב או רחוב - הוא יאותת. אני פשוט לא סובלת כשלא
מאותתים" היא המשיכה.

אוקיי, חשבתי, זה מוזר. אני לא מכיר הרבה אנשים שבכלל היו
חושבים על דבר כזה. זה מראה על אופי מיוחד. אחת כזאת בטח גם
נמשכת לשירים לא ברורים ולא אכפת לה כשלא מבינים אותה. היא
אפילו אוהבת את זה. והרגע היא סיפרה דבר כזה לאדם שהיא מכירה
בסך הכל שתי דקות. הרבה אנשים היו נרתעים מזה והופכים מהססים.
לא אני. המשיכה הראשונית שלי אליה הוכפלה.
"אז הוא הסכים?" שאלתי.
"הוא הביט עליי בצורה מוזרה אבל בסוף הסכים, כן. בטח הוא חזר
לסורו אחרי זה, אבל אני ניסיתי ואולי לפעמים הוא יחשוב עליי
ולאט לאט ישתפר" השיבה.

מאותו רגע ידעתי שהדרך לביטחון העצמי שלי בהמשך השיחה סלולה.
שאלתי אותה איזה ספר היא קוראת והיא הראתה לי שמדובר
ב"מלכוד-22" והוסיפה שאמרו לה שהיא חייבת לקרוא אותו לפני
הצבא.
"כן" צחקתי "הם צדקו".
"קראת?" היא חייכה לעברי והשמש צרבה לה את השיער והגוף והבליטה
לה את הנמשים שאני כל כך אוהב ובלי משים בהיתי בה כמו דביל
למשך כמה שניות עד שהשבתי בחיוב וש"מאוד נהניתי".
"אז מה, את לפני צבא?" שאלתי. היא אמרה לי שכן וסיפרה לי
בגאווה צנועה שהחולצה היא של קורס מודיעיני טרום צבאי שסיימה
השבוע ושבעוד עשרה ימים היא מתחילה טירונות. סיפרתי לה שגם אני
במודיעין והיא התלהבה.

השיחה המשיכה לזרום. גם היא מרעננה. הספר כבר נסגר. גם היא
אוהבת רוק ושונאת מוסיקה שחורה. הספר מונח בצד ואני  מתחיל
לדמיין את הפגישה הראשונה שלנו. גם היא נסעה לניו-יורק לפני
הגיוס והסכימה שלונדון עדיפה. עכשיו היא התקרבה אליי קצת על
הספסל בתחנה ויכולתי להריח את הבושם שלה. התחלתי לראות חזיונות
נעימים בראשי - אנחנו עושים טיול רומנטי בפארק. חשבתי על איך
זה יהיה לנשק אותה. כמה טוב יהיה לי לחבק אותה. כבר ראיתי איך
היא האחת, והנה אני פונה אליה כשכבר בא לי שכל העולם יעזוב
אותי בשקט, והנה אנחנו מתחת לפוך כשבחוץ גשם, והנה אנחנו
מדברים במשך שעות על הנושאים הכי הזויים בעולם, והנה היא שרה
שירים שכמעט רק אנחנו מכירים ואני ברקע מנגן בגיטרה, והנה
ההורים שלי אומרים לה שהם שמחים שמצאתי אותה, והנה אני קם
בבוקר ומתחיל אותו בדרך הכי טובה שאפשר כי היא שוכבת שלווה
לידי.

לשמחתי ראיתי שגם אצלה החיוך כמעט לא יורד מהפנים ולאט לאט היא
נפתחה יותר ואני חושב שגם היא הרגישה מה שאני הרגשתי - ניצוץ
קטן של תחושה שיותר מדי זמן לא חוויתי וכל כך חסרה לי. ככה
אני, כשזה קורה לי, אז זה קורה מהר ועוצמתי ואני לא חושב יותר
מדי ופשוט כל כך שמח שאני שוב מתאהב.

עברו לה כבר כמה אוטובוסים ובאמת ששכחתי לאן אני עמדתי ללכת.
השיחה פשוט המשיכה - קולחת ונעימה. אפילו הצלחתי להצחיק אותה
כמה פעמים בלי שניסיתי יותר מדי. היא אמרה לי שאני חמוד ואני
אמרתי לה שאני רוצה לראות אותה שוב. היא מיד ענתה שגם היא.

היא התכופפה להוציא משהו מהתיק ובגלל שהייתי כל כך ממוקד
בתנועות החינניות של הגוף היפה שלה לא שמתי לב מהי אותה קופסה
לבנה שהיא אוחזת ביד. היא פתחה אותה והושיטה לי.
"סיגריה?" שאלה בקול צלול שלא מעיד על שימוש רב באותם גלילי
ניקוטין. ידעתי. אני פשוט ידעתי ששכחתי משהו. ועוד את הכלל הכי
חשוב שלי בקשר לבנות והתאהבויות.
"את מעשנת?" שאלתי את השאלה הברורה והכואבת.
"צמצמתי לקופסה ביום. מגיל 15" באה המכה. זה היה ברור שזה
יותר מדי טוב בשביל להיות. קמתי והלכתי. מההלם, וגם קצת מכעס,
פשוט לא יכולתי לומר מילה. גם אם היא מושלמת, אני לא חושב בכלל
על לנסות לגמול אותה. ואני עם מעשנות פשוט לא יוצא.

מאי 2005