חורף אמנם, אבל בחוץ השמש מאירה כבר מהשעות הקטנות של הבוקר.
היום, דווקא היום, בשיא חופשת הפסח, התעוררתי מוקדם כדי
להתכונן. אם הוא לא ראה אותי שבועיים - כדאי שאני אהיה מטופחת
בשבילו, כמה שהתגעגעתי...
עוד לפני שעיניי נפקחו החיוך נפער על פניי, הדלקתי רדיו,
נכנסתי להתקלח וחיכיתי בשוויון נפש לארוחת הצהריים.
ארוחת הצהריים הייתה קצרה וקולעת, שיחה קצרה על כנס ה-MUN
האחרון, על כמה שהתגעגענו ועל כמה שהוא קיווה שהייתי נוסעת
איתו.
בבית לא חיכה לנו איש, רק התשוקה שהסתתרה תחת הבגדים
היומיומיים והציפייה למגע הגוף שהעמיסה עלינו את הגעגוע.
נשכבנו על מיטתי, כפית בכפית, השכיבה במגירת הסכו"ם הזו שלנו
נמשכה אולי שעה. דיבורים שקטים על מהותה של אהבתנו תוך רמיזות
מנומסות על גסותה העתידית עם ניחוח חזק של רוק מקורי הישר
מתנור להקתנו - כך הייתה אהבתנו מאז ומתמיד.
הוא בגיטרה, אני מערבלת את גופי בצליליים מקוריים של רוק
שכתבנו ביחד, שרה במיקרופון המחורבן ומזרימה את גופי לשיכרון
החושים שרק ביחד ידענו ליצור. עם המוזה של האפטר-סקס כתבנו
מספר שירים שהיו מביישים את יובל בנאי בכבודו ובעצמו, עם כל
ההערצה שלנו אליו... כן - כזאת הייתה אהבתנו.

השכיבה הבנאלית במגירת הסכו"ם שלנו הפכה במהרה לסעודת תאווה
חסרת פשרות. הבגדים הופשלו, הדיבורים הוחלפו במציצות ארוכות
ורטובות והחושניות נטפה מגופנו כמו גלידה באותו יום חורף חם.
המגע היה ארוך, חודרני ומועמס. ציפיות שנבנו במשך שבועיים
ופנטזיות שנחלמו במשך ארבעה-עשר לילות הודחקו כולן אל תוך
שעתיים אלו. קצב התנועה שלאחר מכן קיבלנו ממנו את הרעיון לאחת
מיצירותינו המוצלחות ביותר הואץ בהדרגה והאחידות הייתה בגדר
שלמות. הפינאלה היה איטי, מודרך ומותאם באופן מפליא. עם כל
לקיחת נשימה שלי הוא שחרר את שלו, ניזונו אחד מהשני.

קראתי לאלון לבוא לראות אותי כמה שיותר מהר, שהעניין רציני
ושאני דואגת מאוד. קבענו בתשע, עמדתי מחוץ למרכז הריקוד
"מחולה" שניצב בלב המושבה הגרמנית בירושלים. שיננתי לעצמי בראש
'לא משנה מה, אל תבכי. אל תבכי. אל תבכי'. זה היה יום קיץ חם,
בניגוד לאותו יום שנחרט בזכרוני, הוא לא היה יום חורף חם.
לבסוף ראיתי אותו מגיח מן הפינה, הוא עדיין לבש את מכנסי
הכדורסל שלו מהאימון, בדיוק כמו שאני עדיין לבשתי את בגד הגוף,
והכאבים מנעל הבלט עדין פמפמו באצבעות רגליי. שערו השחור היה
פרוע, עיניו נראו מודאגות וכשהבחין בי בא במרוצה וחיבק אותי.
לא נדרשו מילים כדי לגרום לי לפרוץ בבכי על כתפו החשופה ולמרר
בדאגות למרות רצוני.
"אני כל כך מצטער שאיחרתי, מתוקה שלי... די... די... אל תבכי.
אני לא יכול לראות אותך ככה." הוא הוציא בקבוק מים מהתיק הגדול
שלו ונתן לי לשתות, עוד הייתי מיופחת על כתפו והרגשתי אותו
מתרכך ומתעצב ככל שבכיתי יותר.
"די... מתוקה... די... בואי. נעשה טיול." פנינו אל רחוב הרכבת,
הלכנו על פסי הרכבת שכבר מזמן יצאה משימוש והרגשתי את כובד
הדברים על לשוני. לבסוף הגענו לרציף, תחנת הרכבת הנטושה בה
נהגנו להעביר לילות הזויים עם הלהקה ופעם גם שכבנו באחד התאים
של מוכרי הכרטיסים. השמש כבר שקעה מזמן, המקום היה ריק מאיש,
התיישבנו על פלטפורמה מס' 26 והוא רק חיבק אותי. לא אמרנו דבר
כל ההליכה הזו, הוא רק סחב את תיקי הכבד והחזיק בידי.
לבסוף הוא הרים את ראשו, ניגב לי הדמעות והביט בעיניי.
"אז כמה זמן?" הייתה נימה של פחד במילותיו.
המילים לא יצאו מפי, הפחד ממה שעלול לקרות הציף אותי ואיבן את
מיתרי קולי. הדמעות המשיכו לזרום.
"יסמין, אני אוהב אותך, אני לא אתן לזה לשנות אותנו. רק תגידי
לי כמה זמן." הנימה התחלפה לזהירה, הוא בחר את מילותיו בקפדנות
ולא ניתק את מגע העיניים.
"שלושה חודשים", עניתי.
"זה בסדר. עכשיו רק צריך להיות בטוחים. את רוצה הפלה, נכון?"
הרגשתי כעס על עצמי. על שהעזתי לסכן את הזוגיות שלנו ככה, על
שנתתי ליצר הפנימי לרדות בי גם בימים האסורים. ולא עניתי.
"אני אתמוך בכל החלטה שלך. אני אהיה אבא מושלם בשבילך, יהיו
לנו חיים נפלאים והגיל לא ישנה כלום. ואם תרצי, אני גם אחזיק
את ידך בהפלה ואשלם עליה". הכעס התגבר והתגבר. הכל באשמתי, אני
הולכת להרוס לבנאדם המושלם הזה את החיים. הוא הולך להיות אבא
בן 17 ואני אמא בת 15. איזה מין חיים יהיו לנו?!
לבסוף עניתי. "כן. אני רוצה הפלה".
"בואי." הוא לקח את ידי וחזרנו למושבה, חיכיתי בחוץ כשהוא קנה
לי ערכה ביתית לבדיקת הריון. רעדתי כל הדרך, הוא לא אמר דבר.

כבר חצות. ישבנו על המיטה שלי. אותה מיטה שבגללה אנחנו במצב
המיפח הזה. מעגליות המעשים הכאיבה לי יותר ויותר. הוא ישב
לידי. הביט במקלון המטומטם.
"אז מאיפה נשיג כסף להפלה?" הוא עשה כאילו הכל בסדר, כאילו אין
יצור חי בתוך הבטן שלי, כאילו אף אחד לא יידע שאני בהריון. שמע
פלסטינה, אני בהריון!!!! מה עשיתי?!
מה עשיתי? פרצתי בבכי. הוא הרים אותי מהמתניים, שכב על המיטה
והשכיב אותי על הבטן שלו. הרגשתי כמו התינוקת שלו. רגשות האשם
פרפרו בבטני, אני אתפלא אם הוא לא הרגיש אותם, ואולי זה היה
התינוק שבעט. המצפון קדח לי בראש, אני לא יכולה לספר להורים
שלי בשום אופן, הם יפרידו בינינו. ואני? אני כלום בלי אלון.
כלום - ואולי כלום פלוס ילד.
לא היה לנו כסף. נדרנו שאת כל הכסף שלנו אנחנו משקיעים במוזיקה
- ושזה תוצר האהבה שלנו. מעולם לא עלה בדעתנו שתוצר האהבה שלנו
יכול להיות ישות חיה ונושמת. ונזכרתי איך לפני פחות מחצי שנה,
כשחגגנו שנה לאהבה המטורפת שלנו, עשינו ברית דמים. היינו בבית
שלו, הוא הביא סכין, אמרתי לו שיחתוך מהר - הוא חתך לי ואני
חתכתי לו - זה היה אחד הרגעים היפים בחיי. ואולי לאוסף הרגעים
הזה יתווסף בקרוב רגע לידת בני.
מה פתאום, אני עוברת הפלה ואין ספק בנושא. התבוננתי בצלקת ביד
שלי, צלקת האהבה שלנו, הצלקת שאני כל כך מתגאה בה - והראיתי לו
אותה. והוא חייך, והראה לי את הצלקת שלו. וחייכתי.

כבר שש ושלושים והתור שלנו נקבע לשש. ישבנו בחדר המתנה מרווח,
כיסאות משרדיים לאורך הקירות ושולחן קפה שעליו מספר עיתונים
משבוע שעבר, בפינה הרחוקה אמא ובתה. על הדלת ניצב שלט וקרא
"דלת פתוחה - יועצת ראשית - רבקה גילאון". הדלת לא הייתה
פתוחה, ואני כבר בחודש הרביעי, אני חושבת שרואים שהבטן שלי קצת
התנפחה אבל לידיעת כולם השמנתי.
מאז אותו ערב בו בישרתי לאלון שאני בהריון לא שכבנו אף פעם
אחת, רק נשיקות וליטופים - מין הרגשה מוזרה שכבר יש לך ילד
והשתטות אינה רלוונטית כעת. רק עמרי ויוקו'ש, חברינו ללהקה
ועמיתינו לחיים ידעו על ההריון.
באנו ישר מבית-ספר, נסענו באוטובוס, כל החוויה הזו נראית כל כך
לא במקום. יש לנו מתכונות וחברים ולהקה ובגרויות ואוניברסיטה,
לכל הרוחות.

הדלת נפתחה, מתוכה יצאה נערה בגילי, שקיות שחורות מתחת לעיניים
וביגוד מינימליסטי שהזכיר לי את התקופה האפלה של הסיסקטיז, בטח
לא התמזל מזלה ונכנסה להריון ללא תמיכה. מזה מספר חודשים,
הרגשתי הקלה. הקלה כי יושב לידי בנאדם כל כך מושלם, שאוהב אותי
ללא תנאים, שמוכן למכור את אחותו עם הגיטרה החשמלית בשביל שאני
אהיה מאושרת.
חדרה של היועצת היה טיפוסי לעמותה מסוג זה: שני כסאות - שוב
משרדיים, ומספר פוסטרים על אקנה, הריון לא רצוי ומחלות מין.
רבקה גילאון הייתה בגיל העמידה, שיער אדמדם ועיניים פצועות,
מנת משכל נמוכה ותיכון רמת גני שבטח מסתיים באות כלשהי.
היא הפנתה אותנו לקופת חולים והסבירה לנו על הפלה בקרב קטינות,
על ההשלכות הרפואיות והנפשיות, בסוף הפגישה ביקשה שאצא מהחדר
ושאשאיר את אלון איתה.
עזבתי את ידו, ויצאתי לחדר ההמתנה. לא אכתוב אילו מחשבות עברו
בראשי באותן דקות ספורות - הכסף כשלעצמו היה בעיה משמעותית אך
המחשבה שאלון יושב שם לבד עם היועצת הזו הפכה את מעיי. לבסוף
הוא יצא, באוטובוס התברר שהיא בסה"כ אמרה לו שישמור עלי,
ושנדיר לראות בן זוג שיודע לתמוך בבת זוגתו גם ברגעים הקשים.
מיותר לציין איך הרגשתי.

הביקור הקצרצר הזה חילץ אותנו ממעגל אי-הוודאות ששרינו בו
מקודם. לא יכולנו לנגן, לא יכולנו לחשוב ובטח שלא יכולנו לבטא
אהבה. באוטובוס הרגשתי שאולי נוכל לחזור לעשות את הדברים הללו
שמקודם היו כל כך בנאליים ומאז אותו ערב הפכו לבלתי אפשריים.
את אותו ערב שהתלווה לפגישה הגואלת הזו בילינו בביתו. משפחתו
הייתה בכנס רופאים בים המלח, צפינו בסרט זול, הכנו לעצמנו
ארוחת ערב ושמענו הקלטות של הלהקה שלנו מלפני תקופת החושך.
כל הערב צחקנו וחייכנו והבטחנו שלא נעלה את נושא ההריון כל עוד
אין לי צירים. הערב ההוא היה כל כך מושלם, הוא שתה וודקה -
אפילו נתן לי, ישבתי לו על הברכיים, הוא דיבר והיה כל כך שיכור
שכל הזמן קרא לי "אמא".
במשך כמחצית מהערב ישבתי שם והקשבתי לו ממלמל כל מיני משפטים
מוזרים.
"יסמין, את באמת מאמינה בסוציאליזם? כי ניטשה אמר פעם שבני
האדם אינם שווים ואין זה מן הראוי שיעשו שווים." הוודקה לא
עשתה לו טוב - הוא היה מהסוציאליסטים הגדולים ביותר שהכרתי -
אבל הוא היה מחזה חביב כשהוא היה שיכור. השיער השחור שלו היה
מבולגן לגמרי, הצווארון שלו היה מקומט והיה לו מין חיוך עקום
כזה על הפנים.
"תראי, יש אנשים המטביעים את צרותיהם ויש אחרים המלמדים אותם
לשחות. אנחנו יכולים ללדת דגיג עם עיניים שחורות, ויהיו לו
זימים בצורה של גיטרות והוא ינעל את נעלי בלט המפחידות שלך
וישיר שירים של ברי סחרוף." ידעתי שייקח לו זמן עד שהוא יתפכח
אבל הייתה נימה של הגיון במה שהוא אמר.
"נלמד את הדגיג הקטנטן שלנו לשחות, ונקווה שלא ישחה כמו הזרע
שלך". עניתי לו. ככה זה היה תמיד, מציניות לסקס - ולא אכפת לי
כמה אירוני זה אבל זה מה שהביא אותנו למצב בו היינו: מסתבר
שסקס זה לא בדיוק ציניות.
הוא נישק אותי בעדינות, לפיו היה ריח כבד של אלכוהול, הלשון
שלו הייתה מחוספסת וחודרנית. הנשיקה הובילה להתמזמזות של ממש,
הוא שקע בגעגועי המגע, הרגשתי את זה, הוא אפילו לא טרח לפשוט
את גרביו לפני ששכבנו. במשך כל אותו ערב המשכנו להשתכר ולשכב,
בכל פעם שהרגשנו כאילו אנחנו חוזרים להכרה הוא הביא עוד בירה
או יין וכך השלמנו את הלילה. הייתי אומרת שזיינו עד זוב דם -
רק שכבר מזמן שאני לא בתולה. אחחח... כמה רחוק.

לא מצליחה להמשיך. בכלל.