הוא הלך לפני הארון והוביל את הלוויה דרך הקברים.
הם נעצרו, הורידו את הארון לתוך הקבר ומילאו אותו בחול. זהו,
עכשיו הם הבינו את זה, דני לא יחזור בחיים, זה סופי... הוא
מת.
רון, החבר הכי טוב שלו ויעל, החברה של דני, הסתכלו אחד על השני
בעצב. הם לא יכלו לעכל שאדם שהיה כה פתוח לעולם, האדם עם הנפש
הטובה ביותר שראו אי פעם, נלקח ע"י בורא עולם בשלב זה של החיים
שלו. קצת לפני השחרור, עם חלום שרק מחכה שיגשים אותו. הם לא
יכלו לתת לו ללכת ככה, בלי לכבד אותו בפעם האחרונה, אז הם
הקריאו את אחד הקטעים האהובים ביותר על דני מכתבי הדת: את
"ונתנה תוקף" ואז לאט לאט החלו לשיר את זה.
אחרי הטקס רון, יעל ונועם, אחיו התאום של דני הגיעו ראשונים
לבית. הם נכנסו לחדרו של דני והרגישו כאילו חרב עליהם עולמם...
המחשבה על כך שהוא לא יהיה איתם יותר לא נתנה להם מנוח.
יעל יצאה מהחדר, היא הלכה להביא לעצמה כוס מים, הגרון שלה היה
כבר יבש מרוב בכי, במשך הלוויה היא כמעט איבדה את נשימתה.
בעודה הולכת הרגישה כאילו כל חייה נעים בהילוך איטי. העצב
הגובר, אשר ממנו אין מנוס, התפתח לתחושה שכל חייה היו בעצם
חלום. כאילו היא ישנה ושום דבר לא נקלט. היא ציפתה לראות על
המקרר פתק ממנו שאומר כמה הוא אוהב אותה, לראות משהו שירמוז
שהוא מאחר, אבל רק לא... רק לא... רק שיהיה משהו.
"הנה, הבאתי גם לכם מים" היא הושיטה כוסות לרון ונועם שישבו
בחדר.
האב נכנס לחדר ואמר לנועם שהוא צריך לצאת לסלון, למבקרים.
"עוד כמה דקות, אבא. בבקשה" האב הניד בראשו ויצא מן החדר בעודו
סוגר את הדלת אחריו ואומר למבקרים שהאח אינו חש בטוב.
יעל ישבה על כסא, רון ישב על הספרייה ונועם השתרע על המיטה,
לכולם היו דמעות בעיניים, כולם לבושים בשחור כאילו יצאו מתוך
סרט דרמה. נועם התיישב ושני האחרים באו לשבת לצדו על המיטה,
עכשיו נשארו רק הם. דני כבר לא יספר לנועם, שהיה ספורטאי
מצטיין, על התפקיד הקשה אך מספק שהיה לו כלוחם גבעתי, הוא לא
ישתתף באימונים עם רון שגדל איתו מגיל קטן ועבר איתו את כל
מהלך חייו. הכי חשוב, הוא כבר לא יבין ללבה של יעל שהייתה גם
לוחמת, הם לא יחזרו עייפים מהצבא וילכו למקומות בילוי ביחד,
היא לא תצא איתו לסרטים, הם לא יעשו אהבה של לוחמים... זהו,
הכל נגמר.
נועם יצא ראשון מהחדר, אחר כך היה זה רון ואז יעל מלווה בתמונה
שלו, של דני. היא הציבה אותה על שולחן חדר האוכל הריק ואז הגיע
גל המנחמים וכל אחד אמר כמה אהב אותו, כמה אדם טוב היה, כמה
יחסר להם.
"אני מצטער" אמר אחד האורחים לנועם.
"אל תדאג, יהיה בסדר" אמר אחר.
"ה' לוקח את הטובים ביותר" אמר שלישי.
כולם אמרו כמה מילות נחמה. יעל חזרה לחדר, היא הביאה את המוסף
ליום הכיפורים, כולם הסתקרנו לדעת למה. רון פתח את הספר בעמוד
שבו מתחיל "ונתנה תוקף" ונועם הציב אותו ליד תמונתו של דני.
התחיל לרדת גשם, יעל נזכרה בכך שאומרים שאם יורד גשם הדבר מסמל
על אדם טוב שמת, שהשמים נפתחים והגשם הוא דמעותיו של בורא
עולם.
ביום שבו הסתיימה השבעה, הם הלכו לבית העלמין.
באזכרה של יום השלושים נועם לא בא, הוא היה חולה, הרופא אמר
שיש לו דלקת ריאות חמורה וכל מצב חוץ משכיבה ידרדר את מצבו. אף
אחד לא ידע שנועם הביא זאת על עצמו, כשכולם היו בבית הוא יצא
לבחוץ, לגשם הזלעפות שירד דווקא בחורף הזה והרגיש כאילו הוא
שוטף ממנו את הצרות ומחזיר לו את דני אליו. הדבר שדני הכי אהב
היה הגשם, בכיו של בורא עולם.

הוא הלך לפני ארון הקבורה, דני הלך לפניו. בוכה על מותו בטרם
עת, צופה במשפחתו וחבריו מבכים את מות ילדם, אחיהם, בן דודם,
אחיינם, חברם האהוב. תלמיד מצטיין, ילד חכם, יפה, טוב- לב, אך
בעיקר נער שיכל להפוך לגבר ממעלה ראשונה אם רק הייתה לו
הזדמנות... הזדמנות לגדול, להתחתן (בתקווה עם יעל), להביא
לעולם ילדים, להתחיל לבנות קריירה, חיים. הנער הזה, האדם הזה
הלך לפני ארון קבורתו אל קברו הטרי שרק כעת נחפר, הוא נטמן
באדמה וחיכה לבורא עולם שיבוא לקחת את נשמתו.

בערך באזכרה של השלושים בורא עולם קרא לדני בשמיים, הא עמד
מולו. הכבוד לו זכה דני היה מעל ומעבר בשבילו, הוא דיבר עם
הישות שכל אדם בחייו רוצה לפגוש.
"כבוד הוא לי לפגוש אותך" אמר דני.
"תודה, הבאתי אותך לכאן כדי לומר לך שאני שולח אותך חזרה
לארץ".
"למה?" דני היה מופתע.
"אתה כבר תדע" אמר ה'.
בתוך שתי דקות מצא עצמו דני מול אחיו נועם בחדרו. נועם נראה
זוועה, הוא שכב במיטה כולו חיוור, עם מגבת קרה על ראשו, מכוסה
בשמיכה ומדחום בפיו. פתאום נכנסה יעל, דני התרגש, הוא כבר
התחיל לשכוח איך החסיר לבו פעימה כל עת שראה אותה מתקרבת. היא
לקחה את המדחות מפיו של נועם, נאנחה בייאוש והרטיבה את המגבת
עוד פעם במים הקרים, הצג על המדחום הארה שלנועם יש ארבעים
מעלות חום.
"אני לא מבינה, הרופאים נתנו לך אנטיביוטיקה חזקה, החום היה
אמור לרדת" היא דיברה אל נועם שישן, "זה נראה כאילו אתה לא
רוצה להחלים".
דני הבין למה ה' שלח אותו חזרה לארץ, הוא אמור לעזור לנועם
להתגבר על מות אחיו, אבל איך? בתור רוח? הוא החל להלחץ, מה
עליו לעשות?דני החליט קודם כל לצאת מהצל אל קרן השמש שהשתקפה
בחלון, הוא פסע החוצה.
יעל הפילה את הכוס מידה ופלטה צעקה, נועם התעורר וראה את דני.
"שומו שמיים, מה זה?" דני, כמה שזה היה לא נעים, צחק קצת.
"מי אתה? איך אתה כל כך דומה לאחי ולמה אתה צוחק עליי?" שאל
נועם.
דבר ראשון, מה? לא ראית אותי חודש וכבר אתה לא מזהה אותי? זה
לא כאילו שהשתניתי בחודש הזה. דבר שני, אני מכיר אותך כבר תשע
עשרה וחצי שנים, זאת אומרת מאז שנולדתי ותשעה חודשים לפני
והפעם היחידה ששמעתי אותך אומר "שומו שמיים" הייתה כשיעל
הורידה את החולצה שלה בחדר שלי כשהיא התלכלכה. את זוכרת את זה
יעל? בגיל חמש עשרה, כבר אז היו לאחי מחשבות זימה בראש".
"דני?" אמרו יעל ונועם יחד.
יעל קמה, היא הלכה לכיוונו של דני וניסתה לגעת בו, לא היה שם
כלום.
"כן, יש כמה חסרונות למצב ה'פיסי' הזה שהגעתי לפה" העיר דני.
יעל החלה לבכות ודני הסתכל עליה.
"מה קרה מתוקה? אני פה, הכל בסדר. אל תדאגי, את מתחילה להלחיץ
או...".
"אני?" היא צעקה, "להלחיץ אותך? אתה רוח ואתה עומד מולי" היא
בכתה.
"כן, אבל כל פעם שאת בוכה זה מדברים שלא בדיוק צריך לבכות מהם,
את זוכרת מתי הייתה הפעם היחידה והאחרונה שראיתי אותך בוכה
איתי ובגלל מה?" שאל.
"אני כבר הסברתי לך, זה בגלל ש..." החלה לומר.
"יעל, זה לא משנה. לא הבנתי בתור אדם ואני גם לא אבין בתור רוח
למה בכית כשאמרתי לך שאני אוהב אותך".
הוא פנה אל נועם, מתקרב אליו, רואה את המשחה מבין עיניו, את
הסומק חוזר ללחייו החיוורות, את מצב רוחו עולה שוב. הוא התיישב
על המיטה והחל לשיר לו את "ונתנה תוקף".
"איזו אירוניה, רוח שרה לאדם חולה שיר שמדבר עלבחירתו של ה' את
מי לקחת איתו אל השמיים" יעל חייכה, נהנית לשמוע את קולו של
החבר שלה, מתגעגעת לפעם, לימים בהם הוא היה שר לה שירים
איטיים. יעל נזכרה ביום בו היא חזרה אחרי שלושה שבועות ארוכים
בבסיס, מתגעגעת לחבר שלה ולמגע שלו. היא נזכרה איך הוא שר לה
את "careless whisper" של ג'ורג' מייקל, את מגע ידיו המלטפות
אותה ומנחמות של שריר תפוס בגופה.
"נו, אז איך הודיעו לכם?" דני שאל.
"מה?" שאלו יחד.
"איך הודיעו לכם שמתתי?" חזר על שאלתו.
"מה, לא ראית את זה מלמעלה, ככה בשידור חי?" שאל נועם בצחוק.
"לא, זה היה לפני שעיכלתי שאני מת" אמר.
רון נכנס לחדר, הוא היה עם כוס מים בידו, הוא הסתכל על נועם
לוודא שיש שניים שדומים אחד שלני והוא לא רואה כפול. הכוס נפלה
מידו והוא הלך לחבק את דני, דבר שלא הצליח בדיוק לעשות.
"מה קרה? רק חזרתי וכבר כל אחד מפיל דברים מהיד, אח שלי במיטה
כמעט מת כמוני, כולכם הפכתם שלומיאלים או מה?" הוא שאל בצחוק.
"מה זה? מה קורה פה?" שאל רון.
"זה אני, אל תדאג. יש לי כמה ימים לבלות פה" דני ענה לו.
"אנחנו חייבים להביא ותך להורים שלך" אמר רון.
"בואנה, אתה באמת חי בסרט" קפצה יעל, "אני עומדת פה מול הרוח
של החבר לי, עדיין לא מעכלת שהוא מת, שלא נדבר על זה שהוא חזר
מהשמיים ואתה ישר מבין הכל?".
"תמיד אמרתי לכם את זה, נכון?" שאל דני.
הם החלו לצחוק, כאילו לא קרה כלום.
"אז בוא" רון הושיט לו את ידו.
"מממ, אני לא כל כך חושב שזה נכון לעשות".
"מה? אימא שלך מתה לראות אותך בפעם האחרונה".
"לא הייתי משתמשת במילה 'מתה', אבל כן" אמרה יעל.
"אתה צריך לאורת איך היא גוערת בי עכשיו כשאני עם הזקן, כאילו
אני יריתי בך" אמר נועם והשתתק.
"מה כולם שותקים? עדיין לא עניתם לי על השאלה".
"איזו?" שאל רון.
נועם כחכח בגרונו "דני רוצה לדעת מי הודיע לנו על הירי".
רון התיישב "זה הייתי אני", אמר בחדות.
"לא היה לי ספק" קולו של דני הדהד בראשו של רון ששחזר את
הרגעים האחרונים בהם דני היה חי, את הפצע המדמם, את הקסדה
שנפלה, הגוף ששכב מוטל במוצב, את דני בחיוך אחרון אומר לרון,
"אני רוצה שזה יהיה אתה".
במשך שלושת הימים שעברו אף אחד מהם כמעט ולא יצא מהחדר. הם
שיחקו קלפים יחד, כשיעל מחזיקה לדני את שלו, צחקו על הכול
והרגישו כאילו כל העולם הוא בחדר ההוא ברגעים אלו ממש. מדי פעם
יצאו להביא שתייה או אוכל, בקושי הלכו להתקלח ופה ושם נשמעה
נקישה של אם או אב דואגים. ביום האחרון, בו דני אמור היה ללכת,
נגמר חג הפסח. יעל ורון היו חייבים לחזור לבסיסיהם ונועם הוציא
גימלים בטענה שהוא עדיין לא מרגיש טוב, למרות שהרגיש מצוין,
עכשיו כשאחיו פה.
"תשמע נועם, אני מודיע לך עכשיו, אני צריך ללכת ואני לא חוזר
יותר".
"מה? אתה לא הולך לשום מקום. אני אמות בלעדייך, אני נשבע לך.
בבקשה, בבקשה אל תעשה לי את זה" בכה נועם לדני.
"נועם, אולי תפסיק? אתה לא מבין שזה נועד להיות ככה? הרי למה
רק אני מתתי ולמה קראת את "ונתנה תוקף" בלוויה? לא הבנת מהפיוט
כלום? זה אומר שה' בחר אותי, אני ולא אתה. אתה חייב להמשיך
בלעדיי, לדאוג לזה שיהיה לנו המשך" דני החל לומר.
"בכנות" אמר נועם", מה היית עושה אם הייתי מת?" שאל אותו.
"גם אני הייתי מת" שני ענה לו.
"אני יודע" אמר נועם בכובד ראש.
דני פתח את הדלת לרווחה ונעלם.

היא עצרה, מתבוננת בעיניי אנשים, מנסה להיות רגילה כמוהם.
להרגיש את מה שהם, או בעצם... לא להרגיש כלל. כל שחשה הי כאב
עצוםם שמתפשט בלבה, כעס לא רק על מה ששמעה, אלא על מה שקרה
מסביב.
הולכת בין הצללים, מקשיבה לרעשים, צחקוקים קלים, על האבדות,
שמועות על התקופות, מנסה להיות כמוהם. עיניה דומעות, פיה מלא
רוק, מנסה להפסיק לבכות, להפסיק לשנות את העולם, להפסיק
להרגיש, לנסות להיות כמוהם... כמו כולם. היא כבתה, נשמתה כבתה
מולםכשהיא מנסה לחפש במה להיאחז, אבל הרגישה שהיא נחנקת לשמע
הסיפורים, משחזרת במוחה את ששמעה, הדבר שכה רבים חוו והיא
נשארה בעולה שלה, עולם הפנינה, חיים מוגנים שכל שפגע הייתה רק
מכה שחטפה ממשהו או מוות של רחוקים ממנה- שאת הכאב חוותה רק
מסיפורים והבינה כל רגש. היא שאלה לאת עצמה למה נולדה עם
היכולת, רצתה לומר "הקללה", להרגיש את מה שכואבים מרגישים,
לדעת מה זה כשמכאיבים לך, להרגיש כאב של אנשים אחרים. היא
הייתה זו שכולם מכירים רק אחרי שצעקה על מישהו שסיפר בדיחה
ביום הזכרון, שנרדם בטקס יום השואה.
אבל היא הבינה דבר אחד, היא הבינה בעצם שלהיות כמוהם... לנסות
להיות כמו כולם, זה אומר לחיות ללא רגשות, לא להבין כלום, לא
להיות אנושי לעולם.
הסיפור שלה ושל נועם החל אחרי שדני מת, בערך שנה אחרי, ביום
הזכרון לחללי צה"ל היא ראתה מישהו מחפש משהו בכיסו באמצע
הצפירה והעירה לו על כך אחרי שהיא הסתיימה.
"היי את, כן את. מתחילה לעצבן אותי, אנ'לא יודע מה אני יעשה
לך".
"דבר ראשון, אומרים "אעשה" ודבר שני, מה באמת תעשה לי?" היא
צעקה אליו בחזרה, מצמידה את כפות ידיה על מותניה.
"מה יש לך ממני? מה עשיתי בכלל?".
"בפעם הבאה, או בצפירה של מחר בבוקר תעמוד ותשאל את עצמך איך
היית מרגיש אם זה היו אחיך או אחותך נמצאים שישה מטרים מתחת
לאדמה".
"מה את מנסה לומר, שהעובדה שלא עמדצי בצפירה פוגע בך? את בכלל
יודעת איך זה לאבד מישהו כל כך קרוב אלייך, כמו אח, כמו אחות?"
הוא שאל אותה, מתבונן לתוך עיניה הקרות וראה זיק, לא של שנאה,
אלא משהו מסקרן יותר, כאילו היא מבינה מה מתרחש בלבו.
"לא. אני, תודה לבורא עולם, לא איבדתי משפחה קרובה באחת
מפעולות צה"ל או בכלל, אבל שירתי עם חיילי גבעתי וטעמתי מן
המוות" ענתה לשאלתו.
"אז איך את יכולה לומר לי, אני שאיבדתי אח בעזה, מה לעשות ביום
הזכרון?" שאל.
"אני מצטערת" היא לא ידעה מה לומר, "פשוט ראיתי אותך מחטט בכיס
וחשבתי שזו חוצפה מצדך לזוז באמצע צפירה" היא התנצלה.
"את רוצה לדעת מה עשיתי?" שאל אותה.
היא לא ענתה, אבל מבטה אמר לו שכן. מבט, לא של סקרנות, מרמז על
משהו, משהו אחר. הוא הוציא את התמונה והושיט לה אותה.
"מה זה, הסתכלת בתמונה של עצמך באמצע צפירה?"
"הפכי אותה" אמר לה בטון ציווי.
היא הפכה את התמונה וראתה את הכתוב:
"ונתנה תוקף קדושת היום
כי הוא נורא והיום
ובו תנשא מלכותך
ויכון בחסד כסאך"
בקצה השמאלי של התמונה היה כתוב:
"נועם, אני יודעת מה עובר עלייך
 לעולם אל תאבד את אמונתך
 באהבתו של דני. יעל"
היא הסתכלה עליו, עכשיו הבין מה היה המבט הזה, היה זה זיק של
הבנה בעיניה שראה. בעצם יותר כמו זיק של ידיעה, הוא הרגיש
כאילו היא פשוט נכנסת ללבו ושואבת את הכאב ממנו, או לפחות
חולקת בו. מכל מקרה, זה מה שעיניה הראו לו.
היא דיברה אליו, הוא ראה את עיניה זזות, אך לא יכל היה להקשיב
לה, הוא היה עסוק יותר במבטה החודרני שידע שראה כבר פעם ונזכר
איפה ולמה. שבוע לפני שדני מת הוא הכניס את נועם לחדר שלו ואמר
לו כמה מילים בלבד.
"מחר עזה, נועם. אני לא יודע מתי אחזור, או אם אחזור, רק תבטיח
לי".
"מה להבטיח לך?" נועם שאל אותו.
"עשיתי משהו רע נועם, משהו רע באמת" אמר, משפיל פניו לרצפה.
"מה?" שאל נועם.
"שכבתי עם מישהי, אל תספר ליעל. אני אחזור ואספר לה" אמר
בעיניים מתחננות.
"מה, למה אתה מספר לי את..."
"רק תבטיח לי" דני הסתכל עליו, נועם הביט בעיניו וחזר אל עיניה
של זו אשר ממולו, שאפילו לא ידע את שמה וכבר הרגיש קרוב אליה.
"בחירה משונה, גם אני אוהבת את "ונתנה תוקף", אבל לא הייתי
רושמת את זה על תמונה, בייחוד לא של אדם מת" אמרה לו.
"את מכירה את "ונתנה תוקף"? שאל אותה.
"כן, בטח. הפיוט מהתנ"ך, השמענו אותו במצגת ליום השואה בשנה
האחרונה שלי בבית- הספר. מאז אני מנסה להכניס אותו לטקסים".
"אז בואי ואסביר לך. את הציטוט הזה חברה של אחי ז"ל כתבה לי
כדי שאני אבין שמה לעשות, ככה זה בחיים. ה' לוקח וה' נותן.
במקרה שלי הוא לקח את הדבר הטוב והקרוב אליי ביותר, את אחי
התאום. בורא עולם בחר פשוט לקחת את האדם החשוב לי מכולם ולנפץ
את לבי. התמונה הזאת צולמה כשאני ואחי נשבענו שלעולם לא נעזוב
אחד את השני. החברה שלו יעל, זו שרשומה מטה, נתנה לי את התמונה
כששכבתי במיטה עם ארבעים מעלות חום".
"אני מבינה" אמרה לו והוא הסתפק בזה, מאמין לה.
"נועם" הוא הושיט את ידו.
"כן, קראתי את זה בתמונה" היא הושיטה את ידה, "קוראים לי
ליאור" הם לחצו ידיים", מביטים אחד בעניי השנייה.
"אז ספר לי על אחיך" היא אמרה.
"זה ארוך ולא נראה לי שיש לך זמן" השיב.
"נסה אותי" דרבנה אותו לומר משהו.
"את הולכת בכיוון ההוא?" הצביע לעבר הכניסה לפקלטה, אליה אמור
היה להרשם והיא הנהנה, מתקדמת לצדו.
הוא סיפר לה על הכול, על היום בו חזר הביתה אחרי השיחה עם
המפקד ואמו, על החבר הטוב שבא לנחם, על ההלוויה ועל האזכרה, בה
היה חולה.
"וזהו... זה בעצם מה שקרה, אמרתי לך שזה לא כל כך מעניין" היא
הביטה בו והוא הרגיש שהיא באמת מקשיבה, או יותר נכון מבינה
ללבו. 'מוזר' חשב לעצמו וידע שבחיים לא חשב שהוא ימצא מישהו
שיבין ללבו בלי לומר כלום. היא לא ניחמה אותו, היא רק הייתה
שם, זה מה שנועם חיפש בעצם, בלי מילים, בלי מגע, רק זוג עיניים
מלא רוך והבנה.
"יש לי שאלה" הוא קטע את סיפורו.
"כן ומהי?" שאלה.
"אני פורש בפנייך את כל שנתי האחרונה, הולך בכוונה כמו צב. כל
מי שסיפרתי לו על אחי, את היחידה שלא אומרת 'זה יעבור', את
האמת נראית כאילו את מבינה אותי, כאילו חווית את מה שחוויתי".
"תשמע, אני לא הולכת לומר שכן חוויתי את זה כי זה יהיה שקר.
אבל כמה שלא תבין את זה, או כמה שתמצא הכול מופרך, אני כן
מבינה ללבך" אמרה.
"אני יודע" אמר, מוצא את עצמו מחייך אחרי שנה ומשהו של פנים
זועפות.
"כן, איך בדיוק?" שאלה בעיניים סקרניות.
"ראים את זה בעיניים שלך" ענה לו.
"אני שמחה" השיבה.
"גם את זה רואים" הוא אמר, נותן לעצמו כמה שניות של צחוק.
הם נפרדו מול משרד המנהל, לא לפני שהספיקו להחליף מספרי טלפון,
היא הולכת לכיתתה והוא נכנס להירשם. במשך היומיים הבאים כל מה
שנועם חשב עליו הייתה אותה אחת עם העיניים הסקרניות, אותה אחת
ששבתה את לבו.

הם נפגשו בפעם הכמעט מיליון על שפת הים, מקום שהיא שנאה בכל
מאודה והוא ידע זאת. רק רצה להראות לה מה באמת משתקף בגלים
שמתנפצים אל שפת החוף, רצה להדגיש בפניה את היופי השורר בלילות
הקרים, החול המלטף, בלי אף נשמה מסביב.
"את זוכרת את היום שנפגשנו?" שאל אותה.
"איך אני יכולה לשכוח? הצפירה, התמונה" ענתה, מרחפת אי שם
בדמיונה.
"ואת הפעם הראשונה שהתנשקנו?"
"כן, כאן על שפת הים. המקום שאני הכי שונאת ובאתי לפה רק
בשבילך, רק כדי להיות כמה רגעים עם אותו אחד שמצאתי בו את הנפש
התאומה שלי".
"אף פעם לא ידעתי שאת מרגישה ככה" אמר.
"אז זה בדיוק הזמן שלי לומר לך את זה, אני אוהבת אותך נועם"
אמרה בחיוך.
"גם אני אוהב אותך" השיב בחזרה.
הם החלו מתנשקים, לא שמים לב למקום בו הם נמצאים, חשופים
לעיניי כולם. שניהם הרגישו כאילו כל העולם נמצא על חוף זה ממש
והשמיים הם כבר לא הגבול.

יום אחרי זה, בדיוק שנה לרגע בו הם נפגשו, נועם שמע ברדיו על
פיגוע שהיה בתל- אביב, סמוך לפקולטה בהם למדו. היה זה יום
חופש, אז ידע שאין מה לדאוג, אבל אז נזכר כי ליאור נסעה לקחת
ספר מהספרייה למיצג שלה. נועם החל לדאוג והתקשר אליה, כשהילה,
חברתה הטובה, ענתה לטלפון ידע שמשהו אינו כשורה.
"איפה ליאור, רק תאמרי לי שהיא בסדר" אמר.
"היא בסדר, נפצעה ממש קל, אבל העובר... אתה צריך לבוא לפה".
"איזה... על מה את מדברת? מה?" אמר כולו המום.
"היא לא סיפרה לך? טוב, אנחנו בבית החולים" אמרה, מאיצה בו
לבוא.
נועם יצא מהבית, נכנס למכוניתו ודהר לבית החולים, שם נתקל
באחות שענתה לו את אותו הדבר, ליאור בסדר אבל מצב העובר אינו
ידוע. הוא נכנס לחדר בו ליאור הייתה, מתבונן באישה שאבה והינו
אוהב עדיין.
"אני מצטערת" ענתה חלושות, "רציתי לומר לך, אבל חיכיתי
להיום".
הוא חיבק אותה, מבטיח לעצמו ולה שלא שלעולם לא יעזוב אותה,
מפחד לאבד את הדבר החשוב לו ביותר בחיים, אחרי אחיו התאום דני,
אותו איבד כבר.

היום, אחרי ארבע וחצי שנים נועם, ליאור ודניאל, ילדם בן ארבע
השנים, עולים כל כמה חודשים לקברו של האדם שכולם הכירו כאחיו
התאום של נועם. היום אין כבר את גל האנשים שאומרים "מצטערים"
כל פעם כשרואים את האח, הכל כאילו נשכח. אלו אשר באים כדרך קבע
הם יעל, צעירה לנצח ובעלה רון, בוגר גבעתי, סטודנט למשפטים.
הם מבכים את מות יקירם, שבועת נצח לא לעזוב אחד את השני קיימת
ביניהם, העולם מסתובב בשלו והם בשלהם, עיוורים למתרחש מסביב.
דני, מצדו האחר של המתרס, מביט מטה, מזיל דמעה, על מותו בטרם
עת, על החיים שיאבדו ולא ישובו. חושב על הילדים שהי יכולים
להוולד לו וליעל, העתיד שכרגע מובטח לה עם רון, שעליו ידע
שיוכל הכי לסמוך. יודע שיעל מדמיינת את גופו עדיין נוגע בשלה
ומדחיקה את רון מלבה, חושבת על הימים שאבדו... לנצח רוצה אותו
איתה. הוא מסתכל על אחיו ומחייך, מבקש מבורא עולם רוח קטנה
שתקרב בינו לבין אשתו ליאור, זאת עם העיניים הסקרניות,
החודרניות, הבוגדניות שמצאה בנועם נחמה על מות אחיו ואז התאהבה
בו.