לא התחלפו לי שיניים.
בתור ילדה, כאשר היו לי שיניים חלביות, נהגתי לחייך הרבה
ולחשוף את שיניי ללא הגבלה, ללא מחשבה וללא דאגה.
ואז נשרו לי חלביות, וחיכיתי שיתחלפו לקבועות.
וחלק התחלף, וחלק אחר לא.
כאשר לילדים אחרים התחלפו כל השיניים, אני עדיין חיכיתי.
היו לי חורים בפה.
התביישתי  לפתוח את הפה, כי הרגשתי לא נוח לחשוף פה לא מושלם.
חשבתי שלא אוכל לאכול, כי אין לי מספיק שיניים כדי ללעוס. ולא
אכלתי הרבה זמן, עד שיום אחד התעלפתי מרעב.
ונבהלתי.
התחלתי לאכול שוב. בזהירות.
ואז החלטתי לעשות שיניים תותבות. ועשיתי.
הם נראו אמיתיות לחלוטין.
כמעט כמו אלו של אחרים.
ושוב חייכתי. זה כל מה שהעסיק אותי בחיים, השיניים שלי.
הייתי בחרדה ממחשבה על כך שיום אחד שוב אשאר ללא שיניי.
כל כך פחדתי, שמרוב פחד, התחלתי לזלול כמויות של אוכל. נזכרתי
בימים שהייתי ללא שיניים ולא יכולתי לאכול.
מלאתי את הבטן ללא התייחסות רבה למה שאני אוכלת.
לא היה ברור ממה אמות יותר מהר, מזה שיום אחד שוב לא יהיו לי
שיניים או מכאבי בטן עכב זלילותיי.
וכך העברתי את ימיי.
האם יכולתי לאכול בצורה אחרת?
למשל לעשות חור בגרון?
אולי אינה זאת דרך המקובלת לקבלת מזון, אך בהחלט ניתנת
למימוש.
פתאום שמתי לב שיש לי עוד איברים בגוף. לא רק שיניים.
אותם איברים הזנחתי כאשר חשבתי רק על השיניים ועל בטני.