החלטתי לפסל בן אדם.
"מאיזה איבר אתחיל?" שאלתי את עצמי.
טבעי היה להתחיל את הפיסול מראש. לפני הכול.
וכך פיסלתי את הראש עם העיניים ואוזניים וכל מה שצריך עבור
ראש.
"מה ראש צריך?" שאלתי את עצמי שוב.
עין אחת לראש היה נראה לי מספיק בהחלט.
למשל פה יש לנו אחד לכל ראש. מדוע לפסל שתי עיניים?  ושתי
אוזניים? מדוע?
למשל את העין ניתן למקם באמצע הפנים, עין אחת, אך גדולה. וגם
אוזן אחת גדולה מעל הראש.
כך גם יישאר יותר מקום לאיברים אחרים.
במקום בו בדרך כלל מצפים לראות את האוזניים, ניתן לפסל ידיים.
תמיד יהיה צורך בידיים נוספות  הן לא חייבות להיות ארוכות. עד
הכתפיים - מספיק למדי.
או בעצם מה בדבר למקם כנפיים במקום אוזניים?
וכך פיסלתי זוג כנפיים והצבתי אותן בצדדי הראש.
התבוננתי בראשי שפיסלתי והפריעה לי העובדה שפה לוקח מקום רב
מידי. אם כרגע יש לי רק את הראש, הרי אין צורך למזון רב... את
האחוריים עדיין לא פיסלתי... לכן מדוע לא ליצור פה ממש קטן,
ללא שיניים?
אשים אותו במקום בו הייתה אמורה להיות העין השנייה.
ומה שהפה ישתה, לאחר זמן מה, יצא מן האוזן אשר למעלה?
או למשל הראש יזיע וכך ייעלמו המים שהוא שתה?
במקום בו היה הפה, ניתן למקם משהו אחר. שוב חשבתי על היד. יד
נוספת בפירוש לא תזיק.
את הרגליים לא הכרחי ליצור, מפני שלראש יש כבר כנפיים. כך הראש
יוכל לנוע.
אולי אמקם איבר מין במקום הפה?
(ממש לא רציתי לפסל את הגוף).
חשבתי: "אך לשם מה חייב ראש איבר מין?"
ראש אינו חייב להתרבות. אני יצרתי אותו. אני אוכל ליצור עוד
המון דומים לו, כל פעם שיתחשק לי.
וכך לא פיסלתי איבר מין.
את צרכיו הקטנים ראש יוכל לעשות דרך האוזן או כאשר יזיע.
וכך יצרתי ראש עם עין אחת באמצע המצח, אוזן אחת מעל הראש, שתי
כנפיים בצדדים, פה קטן ללא שיניים ליד האף.
וכך גם כן יד אחת במקום בו מצפים לראות את הפה.
ראש היה פחות או יותר מוכן, כאשר התחיל לחשוב. בשביל זה הוא
הראש.
ראיתי אותו מהר מאוד מוצא שימוש עבור יד ועבור הפה.
הוא נהנה מהצלילים ששמע ומהנופים אשר ראה.
הוא צייר בעזרת היד היחידה, גם כתב, לקח, נתן, גיר, בנה, הרס.
ובנה שוב. בעזרת הפה הוא שתה, דיבר ושר.
חיכיתי לרגע בו יחליט לעוף. אך שום דבר לא גרם לכך.
הראש התגלגל ממקום למקום, לפעמים לאט, לפעמים מהר, אך לא
התרומם בעזרת כנפיים.
מה חסר לו כדי שיעוף?
אולי זו היא טעות לפסל את הראש לפני הדבר המניע אותו לעוף?
איך הדבר נראה?
הבטתי בראש אשר אותו פיסלתי וראיתי אותו מחייך, קורא ספרים,
ישן, מפטפט. לפעמים שמח הוא, לפעמים היה עצוב עד דמעות.
פקודות ומחשבות העסיקו אותו. את אותן פקודות ציווה הוא בעזרת
ידו הקצרה.
לא חשב הוא שחסר לו דבר.
למה שאכריח אותו להשתמש בכנפיים? יש לו אותן. אם ירצה, ימצא
בהן הוא שימוש.
והנחתי את הראש לנפשו.