הזמן טס כשלא שמים לב. אנשים אומרים שהזמן טס כשנהנים, אבל
אפשר לסכם את זה באופן הרבה יותר כללי - הזמן פשוט טס כשלא
שמים לב. ישנם דברים שקרו לפני שנים רבות, אך כשחושבים עליהם
זה נראה כאילו זה קרה לפני כמה ימים, שבוע... אולי אפילו חודש.
אבל האמת היא שהם קרו לפני זמן כה רב שאיש אינו זוכר מתי הם
באמת קרו.

זה רגע של דומיה. השמים שחורים, את השמש זה לא מעניין, היא כבר
מזמן שקעה. האורות ברחובות דולקים, אחדים אף מבליחים לעיתם.
למטה, הרחק, במגרשי הספורט של בית הספר אור זרקורים עז אופף את
המגרש. יסכימו כולם כי עוצמת האור חזקה פי כמה מעוצמת הרעש
שסוררת באיזור. שקט מופתי.

מבט חטוף לעבר האופק, וקל לזהות רכבים דוהרים על הכבישים
המהירים. אור של צ'קלקה משטרית חולף לו שם באחד המסלולים
הרחוקים. אין יודע באם אחרי פושע, או במטרה להציב מכמונת, או
סתם - סיור שגרתי. ציפורים לא מצייצות, כלבים לא נובחים. אפילו
צרצרים, לא משמיעים את קול החריקה המעצבן. הכל, דומיה.

ידיים מאוגרפות מאחורי הגב, עמידת רגליים מעט פסוקות. מחשבות
רבות רצות בראש. מי הם היו, מי הייתה משפחתם, איך היה אפשר
אחרת, אולי היו היום בחיים וכל זה לא היה קורה, ההגדרה של
ה"אני העצמי" על פיהם. השקט חודר מבעד לעצמות ומאמיר את
הציפייה לשיאיים חדשים.

לפתע, העיניים הרטובות מסתכלות שוב לאופק, והלב מחסיר פעימה.
לפתע, אור לבן משתלט על העיניים. לפתע, כמו סרט רץ שנחתך,
המחשבות כבר לא רצות. קולות צופרים נשמעים בזה אחר זה מקרבת
מקום. מבט מדויק נשלח לכיוון השמים השחורות. כאילו סכין משוננת
נכנסת מכיוון הגב אל הלב, ואין כאב, רק הלם כביר.
פחד אדיר בא יד ביד עם הישמע צליל הצופר. סימן ההיכר הזה
ממלחמות עברו, מאז שחר האנושות - הצפירה. צפירה סימלה לאזרחיה
חסרי האונים של מדינה לרדת למקלטים ולתפוס מחסה.
עכשיו, זאת ממש לא מטרתה של הצפירה. עכשיו, היא זועקת משיאי
קולה על מנת להזכיר שהיה מישהו, עודנו מישהו ותמיד יהיה מישהו
לשמור, ואצבעו על הדופק.

לשמחת דאבון ליבי, המבט אל האופק מגלה רכבים שאינם נוסעים יותר
על הכבישים המהירים. לפתע, כולם עצרו בצד. למשמע הצפירה, כל
רכב ורכב בישראל עצר, ונהגו יצא לעמוד דום. גם הצ'קלקה
המשטרתית אינה נעה יותר. מכאן, אפשר לזהות דמות עומדת ליד
הרכב. כולם עומדים, ובכך מסמלים את הערך העליון שאנו דוגלים בו
מאז ומתמיד. אחוות הלאום.

שחורים ולבנים, ישראלים דרוזים וצ'רקסים, יהודים ונוצרים,
ימנים וגם שמאלנים. עמדו איתנים בנחישותם. בלמו בגופם את אשר
שלחו מיטב אויבנו על מנת לכלותנו. ועכשיו, המעט שאנחנו יכולים
לעשות, זה לעמוד למשמע הצפירה המחרידה. ללא הם, כנראה שלא
היינו עומדים כאן היום על מנת לזכור. כדי לדעת, שיש מישהו עם
עין פקוחה עלינו.

הזמן נראה עומד מלכת. הצפירה מחרישה אוזניים ומדינה שלמה עומדת
מלכת. לפתע, צליל הצפירה דועך לו לעיטו, ופוסק. מבלי לשים לב,
דמעות מלאו את העיניים. דמעות של גאווה, דמעות של שמחה, דמעות
של תודה. דמעות הגורמות להבין, שאין משמעות לחיים לולא אותם
גיבורים שרק אלוהים יודע מהיכן היה להם את האומץ, העוז, היכולת
והגבורה להקריב חיים למען אחרים.

הצפירה פסקה. הדמעות כבר זולגות. המכוניות חוזרות למסלולן.
פתאום ציפורים ממלאות את השמיים, נביחות כלבים חוזרות לרקע
השחור. שיח חברים נקלט ממרחק. הכל חוזר לקדמותו. "תם טקס יום
הזכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה". אנשים שיותר
לא יראו אור יום, ושחור לילה. אנשים שיותר לא ידעו מכאוב
והנאה. אנשים, שהם כבר לא אנשים. אנשים שעכשיו חזרו להיות אפר
ועפר ... לפחות עד שנה הבאה.

הלב מתרגש למשמע סיפורו האישי של כל אחד ואחד מהם. הלב מתרגש
עוד יותר לדעת שמלבדם יש עוד רבים העמלים בעבודה הקשה
והמסוכנת. רבים, עושים זאת מתוך הכרה באמת. האמת שלולא הם, אין
משמעות לקיומנו...

תודה.