עד כמה שניסה הזוג הצעיר לפתוח בשקט את השער החלוד, זה לא
עבד.
השער השמיע חריקה מחרידה, כאילו בדיוק הרגע הוא התעורר משינה
ארוכה ומלאה בחלומות נעימים, ורצה להודיע לפולשים, שהוא לא
מרוצה מההפרעה.
הזוג הצעיר הציץ פנימה ואז כל אחד בתורו החליקה דרך הפתח הצר.
הם טיילו לאורך בית הקברות, מחזיקים ידיים, ומדי פעם מגניבים
פה ושם נשיקה, בעודם מסתכלים לצדדים בחיפוש אחר זומבים סקרנים,
ואחרי שלא היו מוצאים נפש חייה, היו מפסיקים ומשיכים ללכת
קדימה.
ביד השניה הם החזיקו בקבוק שתייה, הבחור החזיק בקבוק בירה
והבחורה מיץ ענבים.
הם טיילו בשביל הבטון לאורך הקברים, מסתכלים על הכתוב, על
השנה, על המשפטים הקצרים שכתבו בני המשפחה, ועל כדי הפרחים
הריקים.
בית הקברות הזה היה נטוש מאז ומתמיד, לפני עשרות שנים עוד גר
כאן בביתן קטן ליד השער שומר זקן, אבל גם הוא עזב, או שנפטר,
מה שלא קרה לו, הוא נעלם, ומאז  רק החתולים והעורבים באים
לחלוק כבוד לדיירים הקבועים שפעם חיו גבוהה בשמים, נהנים מהשמש
החמימה והאוויר הצלול ועכשיו הם תקועים עמוק בקרקעית עם חרקים
ועם ריח תמידי של עובש ומשהו נירקב.
"לאן נלך?" שאלה הבחורה כשהם הגיעו לפרשת דרכים.
משמאלם היה שביל שלאורכו היו שורות של קברים, ומימינם היה
שביל, שלאורכו גם הייתה שורת קברים.
"אה..." מלמל הבחור, "לשם" אמר בנחישות והזוג פנה ימינה.
הם הלכו בשביל שפעם היה עשוי מבטון בערך חמש דקות ואז התיישבו
על אחד הקברים שהיה פחות או יותר שלם.
הבחור התיישב ראשון והבחורה התיישבה על ברכיו בטענה שהיא לא
רוצה שהמכנס החדש שלה יתלכלך.
הוא חיבק אותה חזק והיא המשיכה באדישות לשתות את מיץ הענבים
שלה, מסתכל מסביב, חושבת, ומסתכל עוד קצת.
אם המתים יכולו לזוז הם בטח היו קמים ועוברים דירה, אחרי הכל
קצת מחניק להיות סגור בארון מעץ שכבר ביום הראשון שהוכנס לבור
התחיל להירקב והפך בין רגע לחברו הטוב של התולעים, חשבה לעצמה,
אבל בעיקר היא חשבה על המכנסיים.
פתאום נשמעה יללה, ואז עוד אחת.
אחרי כמה שניות התברר לזוג הצעיר שאלה היו סתם שני חתולי רחוב,
או יותר נכון, בתי קברות.
הזוג הצעיר הוציא אנחת הקלה והמשיך להרהר, כל אחד על שלו.
ברקע עדיו נשמעו היללות.
"מיאו..." צעק החתול, "מיאו!" ענתה חברתו.
זה היה ריב טיפוסי של חתולים, חשב לעצמו הבחור ואם היו מדובבים
אותם, זה בטח היה נשמע ככה:
"נו...מותק בבקשה, רק פעם אחת וזהו", "אין לי כוח נשמה, באמת
שאין לי", "אבל כבר חודשיים אין לך כוח, את הורג אותי!",
"כפרה, מזה לא מתים! טוב אז אל תזיין לי ת'שכל", "לפחות אני
מזיין משהו", "מה אמרת?!", "אמרתי, או שאת נותנת לי, או שאני
הולך לאחותך!", "לך, לך מה אתה מאיים", "אני נשבע לך, אני
הולך!", "לך, לך, נו לך כבר".
פתאום נשמע יללה עצובה ומיד אחריה השתררה דממה.
הבחור צחקק, "מה קרה?" שאלה אותו הבחורה, "כלום" ענה וניסה
להסתיר את חיוכו.
פתאום מבין השיחים יצא חתול ג'ינג'י והתיישב מול הזוג הצעיר.
הוא מסתכל עליהם והם עליו, הם עליו והוא עליהם.
לבסוף לחתול נמאס והוא קם והלך לדרכו.
הבחור סיים את הבירה שלו והבחורה את המיץ.
לא רחוק מהם עמד פח, לזוג הצעיר לא היה כוח לקום אז הם פשוט
זרקו לכיוונו את הבקבוקים, במפתיע, שניהם נכנסו.
"אני עייפה" אמרה הבחורה תוך כדי פיהוק, "גם אני" הוסיף הבחור
וגירד את סנטרו.
לידם מצד שמאל היה בור עמוק בצורה מלבנית, הזוג הסתכל על הבור
ואז אחד על השני.
"אולי תנומה קצרה" אמר הבחור, "זה לא יזיק" אמרה הבחורה.
הזוג קם ונעמד מעל הבור.
"תיכנס ראשון, אני מפחדת על המכנס" טענה הבחורה והחבר הצייתן
קפץ מיד פנימה.
"יש מספיק מקום?" שאלה, "כן, בואי".
הבחור עזר לחברתו לרדת ושניהם נשכבו על קרקעית הבור.
"די נוח" אמרה הבחורה, "נכון" ענה.
הבחור כיסה את שניהם בשכבה דקה של אדמה שהייתה מלא בעלים יבשים
ועוד כל מני דברים מוזרים.
"לילה טוב" לחש הבחור וחיבק חזק את אהובתו.